היום

י״ז במרחשוון ה׳תשפ״ו (07/11/2025)

שמחה במקום עצב, תקווה תחת ייאוש. אין דרך אחרת / רבי יצחק שמואל אליהו פינקלר הי"ד, האדמו"ר מראדושיץ בפיוטרקוב

את ליל הסדר [תש"ד] ערך רבי יצחק'ל בצנעה. רק שתי בנותיו היו עמו. גם בימים כתיקנם, לפני המלחמה, היה מיסב לסדר רק עם בני ביתו ועם משמשו. במקרים יוצאים מן הכלל היו נוכחים גם אנשי שלומו ממקומות אחרים, שבגין נסיבות כלשהן לא יכלו להגיע לחג לביתם שלהם.
עתה היתה כבר המשפחה גדועה בחלקה. הרבנית, אשת רבי יצחק'ל לא היתה עוד בחיים. הלכה לעולמה בגיטו וארשה. אמו של הרבי, סבתא שבע'לה, נפטרה במחנה סקרזיסקו ממחלת טיפוס. רבי יהושע אייכנשטיין, בעלה של בתו הבכורה, אף הוא נפטר במחנה לאחר שחלה בטיפוס. ואילו הבן היחיד, הלל, הצעיר וירא שמים גדול, נותר בגיטו פיוטרקוב. הקשר עמו מנותק, אין יודעים אם עודנו בחיים, אם הוגלה לאיזה מחנה, או אולי מצא מיסתור במקום כלשהו.
בשבתן מול אביהן לא הסירו שתי בנותיו את מבטן ממנו. במשך כל תקופת היותן עמו במחנה חרדו לו, לקיומו, לחייו. המלחמה עמדה כבר בשנתה הרביעית. לרבים לא עמד עוד הכוח הפיסי להתמודד עם הקשיים הבלתי רגילים, עם הרעב, עם העבודה המפרכת, ומה יהא עם אביהן המסתגף, המסתכן בעצם אורחות חייו?
'הוא חייב להישאר', 'הוא חייב לחיות' – היו חוזרות ואומרות יום יום זו לזו…

'מה נשתנה הלילה הזה…', 'עבדים היינו לפרעה במצרים…', 'אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברור הוא מצילנו מידם…', 'וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה…',  הבנות החרו החזיקו אחרי אביהן, אך המלים השתבשו בגרונן לא יצאו בקלות. צריך היה להתגבר על הרגשות, על הכאב, וגם לדכא, למגר זכרונות על סדרי פסח בימים ההם, לפני…
האחיות ניסו להסתיר מאביהן את המתחולל אצל כל אחת מהן בנפרד, ולא הצליחו. דמעות מילאו את עיניהן, עלו על גדותן, ונשרו על ה"שולחן" – השרפרף, שעליו נפרסה מפית לבנה, קטנה, שלא היתה אלא מטפחת שכובסה במיוחד לכבוד החג.
טיפות זיעה כאגלי טל זכות זוהרות, ביצבצו על מצחו הגבוה של רבי יצחק'ל. הוא ניגבן מדי פעם, והן חזרו והופיעו. רבי יצחקל הרים את כוס היין מצימוקים, עמד על רגליו, ובקול צהלה אמר: 'לפיכר אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר להדר לברר לעלה ולקלס למי שעשה נסים לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו. הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה…'.
הוא חש שהרהורים נוגים וזיכרונות מימים עברו מרחיקים את בנותיו מתחושת החג, וניסה להרים את רוחן, להפיח בהן תקווה וציפייה לטוב, וכשעודנו עומד על רגליו פנה אליהן ואמר: 'שמחה במקום עצב, תקווה תחת ייאוש, אין דרך אחרת'. אמר ולא יסף.

על ליל סדר זה בשנת תש"ד, במחנה סקרזיסקו, אמרה בשעתה בתו הצעירה של הרבי:
' לא קל לבת לדבר על קדושת אבא, או לתארה כפי שהיא ראתה זאת בו מצעירותה עד הימים הטרופים ההם, והיא הרי אינה גם ברת סמכא בענין שכזה. מאידך, אפשר גם אפשר שראייתה סובייקטיבית. לכן היא תתייחס לעובדה אחרת: ליל סדר זה היה לאחותה ז"ל ולה עצמה, הפעם היחידה במחנה סקרזיסקו שהסבו, במשך כל תקופת שהותן שם – שנה ומחצית השנה – יחד עם אביהן. וככל שגדולה היתה אז המועקה בלב, וגדול דכדוך הנפש בגין הזברונות על לילות סדר לפני המלחמה, הרי עצם הישיבה במחיצתו, באותו צריך עלוב, חשוך, ולהביט בפניו הקורנות, לחוש את ההתנתקות שלו מן הסובב אותו, לראותו דבק בהשם, ולשמוע גם מפעם בפעם את הסבריו, פירושיו לפסוקים מן ההגדה – כל החוויות הללו שימשו להן משום זריקת דירבון, הנשמת כוח ורצון להיאבק על הקיום, על החיים. בליל סדר זה נפעם הלב מהתקווה שיחד עם אבא יגיעו ליום בו יגאלו מן המיצר, ויזכו לראותו שוב בזוהרו, בהדרו המלא, השלם. מה הפלא, אם הלב אינו חדל מלכאוב כל הימים על שתקווה זאת לא התגשמה…'

(הוד וגבורה 111-115)


רבי יצחק שמואל אליהו פינקלר הי"ד, רבי יצחק'ל, האדמו"ר מראדושיץ בפיוטרקוב, נולד בשנת 1892 לאביו האדמו"ר רבי מאיר מנחם פינקלר מראדושיץ (בנו של הצדיק רבי הלל מראדושיץ, נכדו של ה'סבא קדישא' רבי יששכר בער מראדושיץ) ולאימו הרבנית בת שבע, שבע'לה, בתו של הצדיק רבי שמואל אליהו מזוואלין, בנו של הצדיק רבי יחזקאל'ה מקוזמיר. רבי יצחק'לה היה תלמידם של רבי מנחם זמבה הי"ד ורבי נתן שפיגלגלס הי"ד.

בהיותו כבן עשרים מונה לממלא מקום אביו, כאדמו"ר מראדושיץ, בפיוטרקוב.

הרבי התחתן עם מרת רייזל, בתו של האדמו"ר מקוזמיר, הצדיק רבי [מנחם] דוד טויב מפראגה-ורשה (בנו של האדמו"ר רבי אפרים, בנו של הצדיק הנודע רבי יחזקאל מקוזמיר] והרבנית מרים בריינה (בת רבי יעקב משה תאומים, אב"ד נובידבור, בנם שם רבי אהרן פנחס והרבנית רייצה, אחות האדמו"ר ה'שפת אמת' מגור).

הרבי היה צנוע בהליכותיו ונמנה מלהתערב בעניינים ציבוריים מקומיים.

ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נשאה בתו של הרבי, מרת שרה דינה, עם ר' [אברהם] יהושע [השיל] אייכנשטיין, בנו של הרב אליהו אייכנשטיין מזידיצ'וב.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפציצו הגרמנים את פיוטרקוב, ובני משפחתו של הרבי קלטו למרתף ביתם ולבית מדרשם פליטים ופצועים רבים, והעניקו להם שם טיפול ומזון. הרבי הזמין לביתו גם את הרב משה חיים לאו הי"ד ובני משפחתו, וייעץ ליהודים נוספים להסתתר עד לסיום ההפצצות, ולא להסתכן בבריחה מהעיר בשעת התקפת חיל האוויר הגרמני, שכן 'שב ואל תעשה עדיף'. מי שלא היה לו מקלט הוזמן להצטרף למרתפו של הרבי, שם התקבצו כשלש מאות איש.

משכבשו הגרמנים את העיר, הם החלו להתעלל ביהודים: רכוש יהודי רב נשדד, גברים נחטפו מהרוב ונלקחו לעבודות כפייה, בית הכנסת העירוני חולל, יהודים הוכו ונורו ברחובות ובתים. הרבנית רייזל הנחתה את בנותיהם לגייס את חברותיהן לספק אוכל כשר לחיילים יהודים שבויים שהובאו לעיר ולהביא להם תפילין. כחודש לאחר כיבוש פיוטרקוב, הורה המפקד הנאצי על הקמת גטו ליהודי העיר ולפליטים היהודים שהוגלו אליה. למרות שהגרמנים אסרו על התכנסות היהודים ועל תפילה בציבור, הצליח הרבי להסתכן ולקיים במרפסת דירתו מנייני תפילה בראש השנה וביום הכיפורים. הרבי לא הסכים להיכנע לגזירות הנאצים וקיים את מצוות הישיבה בסוכה ונטילת לולב. למרות הצפיפות הרבה בחדרו, המשיכו אנשים להתכנס שם לתפילות בציבור בבקור ובערב, ובשבתות. לאנשים שבאו להתייעץ אתו בגטו הוא הנחה להתעלם מהגזירות ולקיים את מצוות ה'. הוא הורה שלא לשרת את הגרמנים ולא לציית להם, לא להירשם לעבודות ביודנראט, ולעשות כל מה שבידם להינצל, לברוח, להסתתר, להצטייד בדרכונים זרים, לעבור לצד הארי ולחצות את הגבול אם הדבר אפשרי, וזאת, כדי לנסות ולהינצל מפגיעות, ממשלוחים ומגירושים. אך כאשר הציע אחד החסידים לרבי לסייע לו להימלט במשאית עם כל משפחתו ולעבור לצד הסובייטי, סירב הרבי להצעה זו ואמר: 'אתה יכול, ואף רצוי שתעשה כן. ואשר אלי, האנשים זקוקים לי כאן, באים אלי יום יום, שואלים, מבקשים עצה. חייב אני להיות עמהם יחד. בשום פנים ואופן לא אעזוב אותם'. הרבי המשיך לסבול עם אחיו בשנות השעבוד הקשות, בגטו ובמחנות, בצער, בדוחק ובייסורים, וקידש את השם בכל דרכיו. לאחר שהנאצים החלו לחפש אחריו הסתתר הרבי במשך חמישה חודשים בדירה של אחד מחסידיו, וענה בכתב לפונים שביקשו להתייעץ אתו. לאחר שקלגסי הס.ס. פרצו למקום מחבואו וכמעט מצאו את הרבי, חלתה הרבנית ומצב בריאותה הלך והתדרדר. בהשתדלות משפחתה בוורשה הועברה הרבנית באמבולנס לוורשה, אך מאמצי הרופאים להצילה כשלו, והיא נפטרה בי' באב תש"א. הרבי ביקש לנחם את ילדיו המתייסרים באבלם הסביר להם שיהודי המאמין בכל לבו שהקב"ה עושה לבדו את כל המעשים, חייב לקבל את הטוב ואת הרע במידה שווה, ולא להרהר אחר מעשיו, אלא להשלים עמם. הוא הורה לבתו הצעירה להדליק את נרות השבת בבית, ולהתפלל בזמן הדלקת הנרות בעד עילוי נשמת אמה ונשמותיהם של כל הנעדרים ממשפחתם.

בימים קשים אלו המשיך הרבי לעסוק בתורה ובעבודת השם, כשהוא לבוש בבגדיו המסורתיים, חבוש מגבעת רבנית, כשפניו מעוטרים בזקן ופאות. לאחר שהמצב בגטו והתדרדר, ורבו ההתעללויות, הרציחות והגירושים מהגטו, החליט הרבי להתקין מחבוא מעל דירתו ולהיערך לשהות שם לזמן ארוך. המחבוא נבנה על ידי בנו הבחור הלמדן הלל הי"ד, חתנו הרב יהושע אייכנשטיין הי"ד ושני גברים נוספים מדיירי הבית. ביום התחלת ה'אקציה' הסתתרו במחבוא הרבי, אמו הרבנית שבע'לה, אחיו הצעיר חיימל, אשתו גולדה (בת האדמו"ר ממודזיץ רבי שאול ידידיה) וילדתם קילה דבורה, ועוד ארבע שכנים שהתגוררו בדירה. למחבוא הובאו גם ספרי הקודש של הרבי וכתבי היד של הרבי ובהם דברי תורה שאמר בעת ניהול שולחנו בסעודה שלישית בשבתות ובמועדי השנה. לאחר מספר שבועות במחבוא התגלה מחבואם, והם הועברו למאסר בבית הכנסת המחולל, בו רוכזו בצפיפות יהודים נוספים שנתפסו מסתתרים, ועמדו להיות מוצאים להורג. היהודים שם סבלו מרעב ומצמאון, מהתעללויות וממעשי זוועה ורצח אכזריים. בשבת הראשונה של הרבי בבית הכנסת, הוא ירד לפני התיבה ושר את ברכת החודש בניגון מודזיצאי, שרומם לרגע את רוחם של האומללים. בהתערבות ראש היודנראט הועברו הרבי ומשפחתו מבית הכנסת ל'גטו הקטן'. הרבי נרשם שם כעובד במאפיה ונאלץ לקצר את זקנו ולשנות את מראהו החיצוני, אך הוא המשיך להקדיש את כל זמנו לתורה ולתפילה ולסיוע ועידוד אחיו היהודים. הוא המשיך לקיים מניין בחדרו, השמיע דברי תורה על פרשת השבוע, סיפר על מעשי הצדיקים בדורות הקודמים ושר ניגונים וזמירות ב'שולחן' בשבתות. בחדר הצר שרו בלחש, החלונות היו מוגפים והדלתות נעולים.

בסוף החורף בשנת תש"ג הועלו על גבי משאיות יהודים מהגטו, ובהם הרבי, בנותיו, אימו הזקנה וחתנו, וגורשו למחנה הריכוז סקרזיסקו, בו הועסקו יהודים בעבודת כפייה מפרכת בתעשיית הנשק. יהודים רבים עונו שם ונרצחו באכזריות נוראה.

עם בואו של הרבי למחנה נפוצה השמועה שלמקום הגיע רבי חסידי. בשבת הראשונה ישב הרבי על דרגש העץ של מיטתו והתפלל בבכי לפני עלות השחר, תפילה נרגשת. הצריף של הרבי הפך למוקד בו התכנסו יהודים לתפילות וללימוד תורה, ולמקום בו באים אנשים להתייעץ, להתברך ולחפש מוצא, עידוד וחיזוק שלא ליפול לייאוש ולהמשיך להאבק על החיים. היו גם חברי מחתרת שהתייעצו עמו לגבי האפשרות של גניבת נשק מבית החרושת, בריחה והצטרפות לכוח הפרטיזנים. הרבי הועסק בעבודה מפרכת של פריקת מוטות פלדה כבדים מהרכבות, והתקשה מאוד. במשך למעלה משנה הצליח הרבי לשרוד, כשחבריו האסירים עושים כמיטב יכולתם לסייע לו ולהשלים עבורו את מכסת העבודה היומית שלו. אמו חלתה בטיפוס ונפטרה במחנה, וגם חתנו, ר' יהושע אייכנשטיין, שהוכה קשות במוט ברזל על ידי שומר אוקראיני, חלה בטיפוס במחנה סקרזיסקו ונפטר, בכ"ו בניסן תש"ג.
הרבי הצליח להסתיר חלק ממסכת בכורות בתוך המזרן שלו, וחבורה של חסידי גור קיימו שיעור יומי במסכת זו. בימות החורף הסתיר תחת בגדיו וכובעו טלית ותפילין, והתפלל במניין יחד עם יהודים שליוו אותו לעבודתם. הרבי נמנע מלאכול מזון שהגיע מהמטבח הכללי, ובנותיו הצליחו לקנות עבורו מצרכי מזון כשרים שהוברחו למחנה. הרבי כתב כתובה לזוג יהודי שנישא בחשאי במחנה. בני הזוג שרדו, והעתק כתובתם נמצא ב'יד ושם'. לקראת ראש השנה תש"ד, אסף הרבי סכום כסף ושיחד פולני להבריח למחנה ראש של כבש. הרבי ביקש מאחד מאסירי המחנה שעבד במסגרייה, משה וינטרטר, להכין שופר מאחד מהקרניים. שופר זה, בו תקע הרבי במהלך תפילות ראש השנה בצריפו בנוכחות ציבור גדול של מתפללים, נמצא כיום במוזיאון 'יד ושם'. הרבי קיים תפילות בצריפו גם ביום כיפור. הוא דאג להקים סוכה קטנה במקום מוסתר, בה קיימו את מצוות הישיבה בסוכה, הרבי ויהודים נוספים שהתגוררו איתו בצריף. ביום הראשון של חנוכה, כשסופת שלגים משתוללת בחוץ, הדליק הרבי נרות חנוכה בצריף, ודיבר על נס חנוכה ועל כך שלעולם לא יצליחו אויבי ישראל לכבות את אור השם המלווה תמיד את עם ישראל, בכל דורותיו, בטוב וברע. לקראת חג הפסח הצליח הרבי לקנות קמח מפולנים, להבריח אותם למחנה ולהכשיר את התנור שבצריף שלו. הרבי לש את המצות, שיתף את כל יושבי הצריף במצוות אפיית המצות ופיקח על האפייה. הרבי הוסיף ואפה מצות בחבורה גם בערב הפסח, ובסיום האפייה רקדו המשתתפים ושרו חרישית.

בקיץ תש"ד, בצל התקדמות כוחות הצבא הסובייטי מערבה, פונה מחנה סקרזיסקו. הרבי מראדושיץ הופרד מבנותיו והם הועלו לקרונות צפופים. הנשים נשלחו למחנה כפייה בלייפציג והגברים נשלחו לבוכנוולד. לאחד ימים אחדים הם הועלו שוב לקרון רכבת ונשלחו למחנה שליבן שבגרמניה, בו פעל בית חרושת לייצור זרועות אנטי-טנקיות. אחד מנוסעי הקרון העיד כי במהלך הנסיעה דיבר איתם הרבי דברי נחמה ועידוד, תוך שהוא מביא ראיות מהספרים הקדושים שכל שונאי ישראל שעמדו לכלותנו אבדו, ועם ישראל קיים. הרבי התגורר בצריף החשמלאים. בראש השנה תש"ה התפללו במניין בצריפו של הרבי, כאשר הרבי מראדושיץ משמש כשליח הציבור, על אף חולשתו. במהלך תפילת 'כל נדרי', פרץ הרבי בבכי, ואיחל לקהל שיזכו בעזרת ה' בשנה זו להשתחרר עם סיום המלחמה. במוצאי יום כיפור שבו המתפללים לצריפו של הרבי ושמעו ממנו דברי תורה.

אסירי המחנה השתכנו בצפיפות נוראה ועבדו במשך 14 שעות ביממה. רבים מעובדי המחנה נפטרו מרעב ומתשישות. הרבי סבל מרעב ממש. הוא הלך ונחלש, ומעיו הלכו והצטמקו.

ישנן מספר גירסאות על נסיבות מותו של הרבי. יש שכתבו שהרבי נפטר במחנה שליבן מרעב ומתשישות, והובא לקבר ישראל. ויש שטענו שהוא הועבר לבוכנוולד או לפלוסנבורג, ושם נפטר.

על פי עדויות הניצולים הרבי נפטר בסוף חודש כסליו תש"ה, ולכן קבעו את יום ההילולא שלו לנר חמישי של חנוכה. ניצולי המחנות סקרזיסקו ושליבן, היו נוהגים להתכנס בשנים שלאחר תום מלחמת העולם השנייה לסעודה ביום ההילולא של הרבי. אבל חתנו של הרבי, ר' יחיאל גרנטשטין, הצליח לאתר בארכיון 'יד ושם' את כרטסת האסירים של הרבי במחנה בוכנוולד (הכולל גם רישומים ממחנה שליבן), ובה נכתב כי הרבי נפטר בתאריך 13.11.1944 – יום כ"ז בחשון תש"ה. (בתו, מלכה חנה גרנשטיין, כתבה שאביה נספה במחנה בוכנוולד בכסלו תש"ה, אך על מצבתה נכתב שהוא נפטר בגרמניה בכ"ז בחשון תש"ה).

שתי בנותיו של רבי יצחק שמואל אליהו פינקלר הי"ד, שרדו ועלו לארץ ישראל.
– בתו שרה דינה, אלמנת הרב יהושע אייכנשטיין הי"ד, נפטרה בתל אביב בי"ז בחשון תשי"ח אחרי מחלה ממושכת.
– בתו מלכה חנה, התחתנה עם הסופר ר' יחיאל גרנטשטיין, ונפטרה בשנת תשנ"ה. על מצבתה נכתב כי לאחר השואה היא עבדה כמנהלת קיבוצי בנות אגודת ישראל בפולין וטיפלה במסירות נפש בילדים יהודים ששרדו ונפדו מידי הגויים.
– בנו הצדיק, ר' הלל, נספה במחנה ריימסדורף, בכ"ז בניסן תש"ה, היותו בן עשרים ושתים. (יש מי שכתב שהוא הובל מצ'נסטוחוב לבוכנוולד, ונפטר מרעב בבית החולים).

ר' יחיאל גרנטשטין חיבר לזכרו של חותנו, הרבי מרדושיץ, את הספר 'הוד וגבורה' (ירושלים, תשמ"ז).

דרשת בר מצווה מאת הרב יהודה סג"ל רוזנר הי"ד ובנו הרב שמואל חיים סג"ל רוזנר הי"ד

תמונת הרב שמואל חיים רוזנר הי"ד

'ויגד הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק' (בראשית כא,ח).

במדרש תנחומא (פרשת נח, מובא בילקוט אליעזר ערך בר מצוה סי' ד) חד אמר שנגמל מיצר הטוב וחד אמר אמר מיצר הרע. ונראה לי לפרש דיש לדייק בקרא, דמקודם כתיב 'ויגדל הילד' ולא הזכיר שם 'יצחק', ולבסוף נאמר 'ביום הגמל את יצחק'.

ואפשר לפרש על דרך שפירשתי דברי חכמינו ז"ל (ב"ק צז:) איזהו מטבע של אברהם אבינו עליו השלום זקן וזקנה מצד זה, ובחור ובתולה מצד זה. כי כל זמני האדם יש בהם מעלה וחסרון. בילדותו יש לו כח לעבוד את ד', אבל לעומת זה יצרו מתגבר עליו, וגם אינו כל כך בהשגה כמו בזקנותו. ולעומת זה, בזקנותו שיש לו השנה ותבונה, אבל כח הילדות אין לו. אבל אברהם אבינו עליו השלום לימד דעת את בני דורו. שבילדותו יהיה לו השגת זקנותו, ובזקנותו יתגבה לעבודת ד' כארי כאלו היה כח ילדותו בו, כי קווי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים. וזה 'זקן וזקנה מצד זה', אם כי מצד אחד זקנה כבר קופצת על האדם, עם כל זה מאידך גיסא, יהיה כמו בחור. וכן להיפך, אם הוא בחור מצד זה יהיה כזקן מצד השני. ויובן הכתוב 'ויגדל הילד ויגמל', כי גם כשגדל היה בו מעלת הילד, שהוא בלא חטא, היותו בר פטור. ומסיים המקרא 'ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק', כי ביום הגמל, שהיה עדיין רך בשנים, עם כל זה היה ראוי לשמו המיוחד 'יצחק'.

אכן יובן עוד ונפרש דברי המדרש הנ"ל על פי הנאמר במקרא בקהלת (א,ג) 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש', ודרשו חכמינו ז"ל (שבת ל:) 'תחת השמש' אין לו יתרון, קודם השמש יש לו. ועיין שם בפירוש רש"י ז"ל. ולכאורה מה בעי להורות בזה. וכי צריך לאשמעינן שאם יעמול במילי דשמיא שיש לו יתרון, הלא כל התורה למדה לנו את זאת, 'ולעבדו בכל לבבכם' וגו'. אכן, האדם בימיו כשעולה ממדרגה למדרגה בהשגתו יראה שבהיותו תינוק היה יקר בעיניו משחקי תנוקת, והיה אצלו כמוצא שלל רב. וכשגדל קצת, רואה שתינוק היה מקודם, ושלא היה שווה כלום כל מה שיקר היה אז בעיניו. ואז מדמה בנפשו כי מה שכעת יקר אצלו, הוא דבר חשוב. ואחר כך רואה כי גם אז לא היה עוד בדעה שלימה, וכן מוסיף והולך. ומזה ישפוט ויראה כי גם בהיותו גדול, ולפי דעתו הוא דבר השווה באמת, גם כן כחלום יעוף, ו'התעיף עיניך בו ואיננו' (משלי כג,ה). ובכן יתבונן ויראה לעשות דבר המתקיים לנפשו במילי דשמיא. וזה 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש', במה שעבר ובמה שהוא הוה ובמה שיהיה, רואה כי אין לו יתרון. אבל אך ורק אם אין מתבונן בזה לעלות אל המעלה שלמעלה וקודם מן השמש. כי אם ילמוד בדבר ויראה כי אינו דומה שמיעה לראייה שבעיניו יראה שאין לו יתרון מזה, ועל ידי כך יתבונן וילמוד להשיג למעלה וקודם מן השמש, אז לא היו בחנם כל טרחותיו.

והנה ההתבוננות הזה צריך להאדם טרם שהשיג עצמיות הטוב בדרכי ד' ותורה ועבודה, או יתבונן מדרכיו שבעולם כי צריך לו לכנס אל מעשה המתקיים בעולם הבא. אכן מי שדעתו נשגבה, הלא יש לו השתוקקות עצמי אל הטוב והישר, על דרך שמספרים בשם האחים הקדושים הר"ר אלימלך והר"ר זישא זצוקללה"ה זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל, אשר בהיותם בדרך ולנו אצל נכרי, כי לא היה שם בר ישראל, והנכרי קם ממיטתו בחצות הלילה והיה כורע ומשתחווה לאלילים. אמר אחד מן האחים לאחיו: רואה אתה מה שזה עושה, השיב לו לפרש מה שאמר לו יעקב אבינו עליו השלום 'עם לבן גרתי' (בראשית לב,ה), ופירש רש"י ז"ל: ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים. ולכאורה הוא שפת יתר, דכיוון ששמר התרי"ג מצות, בוודאי לא למד ממעשיו הרעים. אבל הפירוש הוא, כי לא היה צריך יעקב אבינו עליו השלום ליטול לו מוסר ממה שראה התלהבות והשתדלות לבן לענייניו, שיהיה הוא משתדל כן לטובה, כי מעצמו נתעורר והשתדל אל הטוב. לכן נאמר במקרא ומדרש הנ"ל, כי אם ששאר בני אדם יכולים וצריכים ללמוד מהשתדלות עניינים בעולם הזה להשתדל ככה ועוד יותר במילי דשמיא, אבל יצחק אבינו עליו השלום לא היה צריך לכך גם בנעוריו. וזה 'ויגדל הילד ויגמל' ממה שהיה מהילדות וממה שהיה אפשר ללמוד מילדותו. 'ויעש אברהם משתה גדול', שמחה גדולה היה לו 'ביום הגמל את יצחק', כי בעת הגמל, היה כבר 'יצחק', ולא ילד, ולא הוצרך ללמוד מנעורותיו ומהשתדלות דברים היקרים בעיני ילד.

ויובן המדרש חד אמר שנגמל מהיצר הטוב, כי לא הוצרך ללמוד עצת יצר הטוב, מה שיש ללמוד מימי הילדות על דרך הנ"ל. וחד אמר מיצר הרע, כי היצר הרע בטל לגמרי אצלו, כי תורה תבלין ליצר הרע.

ובני הרב הגאון מו"ה שמואל חיים נ"י [הי"ד] [ביאר] בפשטות, 'חד אמר שנגמל מיצר הטוב', על דרך שאמרו חכמינו ז"ל (קדושין לא. ב"ק לח. פז.) גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה. ופירשו התוספות כי מי שהוא מצוה ועושה, מתגבר עליו היצר הרע יתר למנעו, על כן כשהגדיל נגמל מיצר הטוב שהיה לו טרם שנעשה גדול, ונעשה מצוה ועושה. 'וחד אמר מיצר הרע', על דרך שנאמר בשם הגר"א ז"ל, מובא ב'עליות אליהו', שבעת שראו הקהל שצריך לעשות את הגר"א ז"ל בדיחי דעתא, בקשו את בעל 'אוהל יעקב' שיכנס אצלו. פעם אמר לו הבעל 'אוהל יעקב' להגר"א ז"ל: רבי, אעשה חילופין עם הרבי, אני נותן יצר הטוב שלי, בעד היצר הרע של הרבי. ושאל אותו הגר"א ז"ל: מה כוונתך בזה. השיב לו: רבי, היות ואני הולך לישן בשעה עשר או אחד עשר בלילה, ובאשמורת הבוקר בא היצר הטוב לעוררני לקום ללמוד קודם התפלה ולהתפלל כראוי, ובא היצר הרע וטוען 'הלא צריך לישן עוד קצת כדי בריאותך', והיצר הטוב טוען כנגדו, ועד שמתווכחים זה עם זה, אני שומע להיצר הטוב וקם לערך בשעה ארבע או ארבע וחצי, באופן שקמתי שעה או שתיים קודם עלות השמש ושמעתי להיצר הטוב. והרבי שוכב לערך שעה או חצי קודם חצות הלילה, ובבוא החצות מעורר היצר הטוב לקום לתיקון חצות וללמוד עד אור היום, בא היצר הרע וטוען 'הלא צריך להינפש קצת, כדי שיהיו החושים כראוי'. וראה הרבי כי טענתו אמת, ושוהה עוד קצת, וקם כחצי שעה לאחר חצות באופן ששמע לעצת היצר הרע, וקם כחצות הלילה ושכב סמוך לחצות. השיב לו הגר"א ז"ל שאפשר לפרש בזה מאמר חכמינו ז"ל (סוכה נב.) כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. כי מעלת היצר הרע גם כן גדול, ומובן שנגמל מיצר הרע הקדום, כי גם יצר הרע שלו נגדל במעלה.

(אמרי יהודה על התורה, תניינא, עמו' נא-נג)


הרב שמואל חיים סג"ל רוזנר, נולד בשנת תר"ע להוריו, הגאון הרב יהודה סג"ל רוזנר (אב"ד סקלהיד (סעקעליהיד / סאקקאי-היד) ומחבר ספרי 'אמרי יהודה') ורעייתו שרה, בת הרב הגאון משה יונגרייז (אב"ד קאשוי).

הרב שמואל חיים התחתנן בזיווג ראשון עם מרת זיסל בת הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין הי"ד מבאטלאן. בניסן תרצ"ג הוא התחתן בזיווג שני עם בת מרת צפורה בת דודו, הרב הגאון ר' אשר אנשיל יונגרייז אב"ד מעזא-קיוויאשד.

הרב נודע כחריף עצום ופרסם חידושי תורה ב'לקט ששנ"ה', שנה ד' גליון ד', סוף סי' ל"ו. בספר שו"ת 'אמרי יהודה' ב, מהדורת ניו יורק תשנ"ו, סי' כא-כב, הובאו תשובות מאת בן המחבר, הרב שמואל חיים רוזנר (על השגות שכתב הרב נפתלי מנחם וואלדמאנן על דברי המחבר).

הרב שמואל חיים כיהן כרב צעיר בסקלהיד וסייע לאביו בענייני הרבנות ובניהול הישיבה המקומית. הוא גם מסר שיעורים בישיבה, סייע לאביו בטיפול בכל בעיות השעה, וכיהן בפוסק הלכה ומורה צדק במשחטת העופות בסקלהיד. יחד עם אביו חתם הרב שמואל חיים על כרוז לעזרת חבורת המשניות בסקלהיד במפקד הקהילות תש"ד מופיע הרב שמואל חיים כאב"ד סקלהיד. בהקדמת ספר 'אמרי יהודה' על סוגיות הש"ס, חלק א, כתב הרב יהודה סג"ל רוזנר תודה לכל התומכים והמסייעים לו ולתלמידיו, תודה לרעייתו הצדקת 'אשר תמיד ראתה בעין פקיחה למלאות מחסורי התלמידים', וכן תודה 'לבני היקר מוהר"ר שמואל חיים ני' המסייע לי בלימוד והשגחת התלמידים. זכות הרבים יעמוד לעד למחסה ולמגן לכלם ותיה' צדקתם עומדת לעד'.

באמצע חודש אייר תש"ד נשלחו הרב, משפחתו וקהילתו לגטו גרוסוורדיין, ושהו שם כשבועיים בתנאים תת-אנושיים. בתחילת סיון הם גורשו ברכבות משא לאושוויץ, והגיעו לשם בערב חג שבועות תש"ד. הרב שמואל חיים נהרג עקה"ש באושוויץ, ביחד עם רעייתו חמשת ילדיהם, וביחד עם אביו, ועם רבים מבני קהילתם, ביום הראשון של חג השבועות תש"ד. הי"ד.

יותר קל ללחום ולשרש 'חמץ גמור' שאין לו שום סימן טהרה כלל, מאשר 'תערובת חמץ' שיש לה סימן טהרה / הרב משה צבי פריינד הי"ד

תמונת חותמת הרב משה צבי פריינד הי"ד

אהובי רבותי, בעוונותינו הרבים כאן הוא היום השוק מקדמת דנא ביום שבת קדשינו, ואיתרע מילתא זה פעם השנית שיום השוק הגדול הוא בשבת שלפני פסח, שאנו קוראין אותו 'שבת הגדול', השבת אשר אנו עומדים בו כהיום הזה. ואם לא דברתי עד הנה ולא הרימותי קולי בעניין זה עד כה, טעמי ונמוקי עמי, כי אף שמוטל על מנהיג להוכיח את בני דורו ולא יפרוש עצמו מן הצבור להשלים רק את נפשו, כאשר אמר הקרא 'ואשימם בראשיכם', שאשמת העם תלה בראשיכם אם לא תוכיחו וכו', אבל אם רואה שלא יהיו דבריו נשמעים, ויהי דברי תוכחה לריק חלילה ולא ישמעו לתוכחתו, אז טוב יותר שילך ויפרוש מהם, ואין אשמת העם תלוי בו. וכשם שמצוה לומר דבר שנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע…

לכן דעו נא אהובי רבותי! שאין אני מדבר אל אותן אנשים ונשים אשר יושבים בשעה זו ביום השוק, כי אלולי חוששני, הייתי אומר עליהם הלעיטהו לרשע וכו'. אלא אני מדבר, וזה נותן לי כוח לדבר בעוונותינו הרבים, בראותי עוד אנשים ונשים באו הנה לבית הכנסת שלנו לפירקא דכלה לשמוע דרשה, ענין חג בחג, הלכות פסח בפסח, ולאנשים ונשים כאלו אשר אני רואה שניצוץ של יראת שמים בוערת עוד בקרבם, 'אליכם אשים אקרא', תזהרו מאוד 'מתערובת חמץ'. יודע אני היטב שכמעט אין בכם מי שיעבור על 'חמץ גמור', או לחלל חלילה שבת בפרהסיא, אבל לבי עלי דווי בעת זכור אזכור את אשר ספרו לי, שאשתקד הלכו אנשים 'ליום השוק הגדול', אשר היה בשבת גדול כמו היום, ושמעו שמדברים זה עם זה שיקנו כל צרכיהם לפסח (בצים עופות וכו'), ומשום זה צריך לזרז ביותר, כי כאן יש 'תערובת חמץ', שרוצה לעבור חלילה על אזהרת שבת קודש עם 'היתר', באמרו שיקנה על צרכי ליל התקדש חג, ולפסח עצמו. ובאמת עוד יגדל חטאו, כי איש או אשה אשר יש להם השגה ויודעים שצריך לקיים מצות חג הפסח ורוצים לכבדו במאכל ובמשתה כראוי, לאלו יגדל חטאם. ועליהם בוודאי כיוון הנביא 'למה לי רוב זבחיכם יאמר ד", אל תעשו מצוות הבאות בעבירות גדולות חלול שבת וכיוצא בו…

אהובי רבותי! יותר קל ללחום ולשרש דבר שאין לו שום סימן טהרה כלל, כי בכל דור ודור נמצאים בכל מקום אנשים יראים נאמנים לד' ולתורתו הקדושה אשר עומדים בפרץ לגדור גדר ולהעמיד הדת על תילה, וגם אינו דבר קשה להגיע באופן כזו אל תכלית הנרצה, כי נגד חלול ד' גלוי, בקל ללחום, כי ישראל קדושים הם ולא ימצאו אנשים אשר יעמדו כנגדם, דהיינו לעמוד חלילה בצד החלול ד'. אבל יותר קשה ללחום ולעקר דבר שיש לו סימן טהרה, כי חושבין כיון שאינו טמא לגמרי יכול לקיים גם להבא, כי קשה בעתים הללו לבקש חומרות גדולות. אבל דעו נא רבותי כי לא כן הוא, כי היצר הרע יודע ומכיר היטב הדרך אשר יכול ללכוד בני אדם, ועל כן עושה בכל כוחו התפעלות לערב 'חמץ עם מצה'. אבל אנו נקיים לבער 'תערובת חמץ', הן בעניין שבת אשר זכרתי לעיל. וכן בעניין האיטליז. כי עד עכשיו היה האיטליז אשר מכר בשר כשר סמוך לאיטליז אשר יש בו נבילות וטריפות! כי עלה בידי בקושי גדול לתקן תיקון גדול שיהיה איטליז כשר אפילו למהדרין מן המהדרין, ואי אפשר לי לומר חלילה שעד עכשיו היה שם שום חשש, אבל ישראל קדושים ומדקדקים על עצמם. וזה הטעם גם כן שהיה קשה מאוד לעשות סוף וקץ לזה, כי היה לו 'סימן טהרה'. ואף אם יהיה קשה קצת איזה ימים עד שיסודר הדבר לגמרי, אבל אצפה שבקרוב יבוא הכל על מקומו בשלום ו'יאכלו ענוים וישבעו'.

(דרשת הרב משה צבי פריינד הי"ד לקהילתו בשבת הגדול שנת תרצ"ח, הובא בדורות ישרים ב, עמו' קד)

'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו' וגו'. ולהלן בפרשה (ז,א) כתיב, 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'. וכבר הקשה רש"י על השינוי, שלהלן לא נאמר עליו 'תמים' אלא 'צדיק' בלבד, וכאן אמר עליו 'צדיק תמים'.
ויש לומר על פי דברי ה'ישמח משה' (כאן) שכתב וזה לשונו: לכאורה היה די לומר 'נח צדיק תמיס היה', ותיבת 'איש' למה. והנראה לי דבערך גדולת וכבוד ה' יתברך איך ראוי לעובדו אין לו שיעור, ואם כן לא יתכן שם 'תמים' להעובד כשהוא בערך הנעבד [ה' יתברך], דאין לו סוף, רק בערך העובד [האדם] יצוייר שם 'תמים'. ואם כן לא יתכן לומר 'צדיק תמים', דמשמע שהעבדות בשלימות, רק 'איש צדיק תמים', שלפי אישיותו שהוא איש, היה צדיק תמים. עד כאן דבריו הקדושים.
ומה מאוד מיושב בזה מה שלהלן נאמר עליו רק 'אותך ראיתי צדיק לפני' וגו', ולא נאמר עליו 'צדיק תמים', דהן אמת שלפי אישיותו בערך העובד [האדם], היה צדיק תמים, ולכך נאמר 'איש צדיק תמים' שלפי אישיותו שהוא איש, היה צדיק תמים. אבל בערך הנעבד [כלפי הקב"ה] היה רק 'צדיק' ולא 'צדיק תמים'. ועל כן כשאמר לו 'כי אותך ראיתי צדיק לפני', דהיינו בערך הנעבד, נאמר רק 'צדיק' ולא 'צדיק תמים', כי לפני הקב"ה היה רק צדיק.

(הגהה בשולי גיליון 'ישמח משה', מאת הרב ישראל פריינד הי"ד או מאת בנו הרב משה צבי פריינד הי"ד, הובא בדורות ישרים א, עמו' יג)


הרב משה צבי פריינד הי"ד, אב"ד ס' מיקלאש (ג'רגיאו), היה בנם של הרב ישראל אב"ד ססרגן (תלמידו של הגאון הרב משה צבי פוקס) ומרת מרים רחל הי"ד, בתו היתומה של הרב משה דוד סופר ראב"ד ססרגן, נכדת הגאון הרב חיים סופר מחבר ספר 'מחנה חיים'. הרב משה צבי היה תלמיד אביו בישיבת ססרגן והיה תלמיד מובהק של מהר"ם בריסק הי"ד.

הרב התחתן עם מרת חוה הדסה בת הרב דוד לייב זילברשטיין הי"ד אב"ד וויצן מחבר 'יד דוד', בנו של הגאון הרב ישעיהו זילברשטיין זצ"ל מחבר 'מעשי למלך', בשנת תרצ"ז. הוא שקד על התורה יומם ולילה בסענט-מיקלאש, פעמים רבות מתוך הדחק, וחיבר חידושי תורה רבים. הרב היה תלמיד חכם מובהק, גאון, סיני ועוקר הרים, רב ומנהיג אהוב על קהילתו.

מחידושיו שרד קונטרס גדול בכתב ידו ובו דרשותיו שנאמרו בשנות הזעם בפלפול ובאגדה, וכן הגהות בצד גליונות ספריו. מעט מחידושיו יצאו לאור בכתבי עת תורניים (לקוטי שושנה, תרצ"ה, סי' ע"ד. הנשר, ת"ש, סי' כ"ג).

בשנת תש"ב גוייס הרב למחנה עבודה ונשלח לאוקרינה, שם סבל ועבד בתנאים קשים שסיכנו את חייו. מרוב דאגה לשלומו, קפצה זקנה על אביו הרב ישראל. גם במחנה העבודה דבק הרב משה צבי בלימוד תורה בעל פה, מתוך דוחק ובייסורים קשים, בכל רגע פנוי, והקפיד לאכול רק מאכלים כשרים.

בסוף חורף תש"ד הרב וקבוצתו שוחררה מעבודה, אך בדרכם חזרה להונגריה ירו עליהם חיילים הונגרים. רוב חברי הקבוצה נרצחו, הרב משה צבי נפצע ברגלו מירי, והמשיך לשכב בשלג ולהעמיד פני מת. לאחר שהרוצחים הלכו משם, קם הרב ונמלט, חבש את רגלו, והצליח לחזור לביתו לקראת פסח תש"ד. בעקבות אירועים אלו כתב הרב משה צבי בפנקס דרשותיו:

'אהובי רבותי, יודע אני שממתינים ממני בשעה זו דברים היוצאים מן הכלל, דאף שזכיתי הרבה פעמים לעמוד ולדרוש במקום קדוש זה, אבל דברי אלו של היום יצאו מגדר הרגיל, מחמת שזה קרוב לעשרים חדשים אשר היתה עלי יד ד', ויוציאנו משם בכוח זכות אבותי הקדושים זי"ע, ודין גרמא שאוכל היום לעמוד כאן בחסדי ה' יתברך. אבל אני בעצמי עומד כמשתאה ואיני יודע ממה אדבר, על מה אתוודה, על הכלל או על הפרט, ממה שנעשה ונתהוה עם הכלל כלו או ממה שנעשה לי לעצמי בפרט, על הנסתרות או על הנגלות, על החדשות או על הישנות וכו'. אמנם דעו נא כי חוט של זהב נמשך לנגד עיני תמיד'.

כמה ימים אחר כך, למחרת חג הפסח תש"ד הוקם גטו בססרגן, והזאנדרמין שתפו פעולה עם הנאצים וגירשו את הרב ומשפחתו, יחד עם עוד כששת אלפים יהודים, לגטו. לאחר מספר שבועות גורשו הרב משפחתו בטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ. בהגיעם לאושוויץ, רגע לפני שנפרדו, ביקש ממנו אביו, ממש לפני מותו, לדאוג לכתביו הרבים. רוב כתבי האב אבדו בשואה ונותר רק פנקס אחד של דרשות בהלכה ובאגדה, וחידושים מפורזים בכתבי עת תורניים, שלימים יצאו לאור בקונטרס 'שארית ישראל'.

הרב משה צבי הוגלה בין מחנות עבודה, וגם שם הצליח במאמץ רב להימנע ממאכלי טריפות.

במספר מקורות צויין שהרב נספה באושוויץ, אך אחיו, הרב יעקב שלום, כתב שניצולים העידו כי בהיותו במחנה הריכוז אֶבֶּנְזֶה, נרצח הרב משה צבי, בו' באדר תש"ה, כאשר שומר במחנה ירה בו כשהלך לאורך גדרות המחנה. אחיו, אח זה אמר עליו באחד מדרשותיו 'חבל על האי שופרא דבלעי במבחר שנותיו, כי לאילנא רברבא הוי מתעביד – מה נאמר ומה נדבר, 'ומשה' על אל האלקים, בלי ספק, מרצונו וחפצו עלה השמימה מקום אבותינו הקדושים זי"ע, כאשר אמרו [משמו] בלי ספק אצלי'.

הורי הרב, רעייתו הרבנית, ושני ילדיהם , ישעיה והילד הלל, נספו באושוויץ, בט"ו בסיון תש"ד. הי"ד.

נספו גם הוריו, וכן בני משפחתו:

  • אחותו, הרבנית רחל, אשת הרב חיים סופר (חתנו של הגאון רבי הלל פאלק), נספתה בי"ז בתמוז תש"ד עם ילדיה אסתר לאה, רבקה, יעקב שלום ובריינדל פעסיל.
  • אחותו, הרבנית שרה לאה, בעלה הרב יעקב הלל ליכטנשטיין הרב מבטלען, ובתם פעסיל.
  • גיסתו, הרבנית חוה טילא (אשת אחיו, הרב דוד יהודה) ובתם אסתר לאה.
  • אחיו, הבחור המופלג חיים הי"ד, תלמיד מהר"ם בריסק הי"ד, נשאר במחנה אֶבֶּנְזֶה.

ניצלו אחיו, הרב יעקב שלום בעל 'דורות ישרים'. ואחיו הגדול, הרב דוד יהודה (בן רעייתו הראשונה של אביו, מרת אסתר לאה ע"ה, אחות אמו, מרת מרים רחל הי"ד).

תשובה אליו מופיעה בשו"ת מהר"ם בריסק (א, סי' קמ"ב).

צילום הגהותיו על ספר 'ערוך השלחן' מופיע באתר בית המכירות 'עתיק יומין'.

אין קיום מצוה מרוצה לפני ה' יתברך בלא אהבה ויראה / הרב שמעון יהודה טורפשטיין הי"ד

אחרי שדיברנו עד כאן משלימות הנפש, אשר תלויה בקיום התרי"ג מצות, ועל ידי קיום התרי"ג מצות הנפש שלימה, ראינו לדבר מעתה מקיום התרי"ג מצות עצמה אשר תלויה בקיום שתי מצות, אשר אותן שתי מצות הם תרי שושביני מכל מצוה, שצריכין הלכו יחד עם קיום כל מצוה ומצוה, ועל פי שנים אלו יקום כל מצוה, ובלעדם אין שום קיום מצוה חשובה להיות מרוצה לפני ה' יתברך. ואותן שתי מצות הן בעצמן הן ממנין תרי"ג, והן, האהבה ויראה. מצות 'ואהבת את א' אלקיך' (דברים ו,ה), ומצוה 'את ה' אלקיך תירא' (שם י,כ). וזהו איתא בתקוני זהר תיקונא עשיראה (כד ע"א), זה לשונו, ותורה ומצוה בלא דחילו ורחימו, לא יכילת לסלקא ולמיקם קדם ה'. עד כאן לשונו. ובספר חרדים (בתחילת ספרו בענין תנאי המצות תנאי ב' ג', ובחלק מצות עשה מהתורה פרק א' אות ה), ובשאר ספרים הקדושים, הביאו בשם הזוהר בלשון זה, כל פקודא דלאו איהו בדחילו ורחימו לאו פקודא היא. עד כאן לשונו.

והנה מלשון הזוהר שזכרנו בתקונא י', שכתב, ומצוה סתם, ומלשון הזוהר שהביאו החרדים והספרים הקדושים שכתב 'כל פקודא', משמע כל מצוה, בין קיום מצות עשה, בין קיום מצות לא תעשה, צריך להיות עם שניהם אהבה ויראה, אשר יחדיו ידובקו, ואת זה שמצינן בכמה מקומות, שמייחסו מצות עשה מצד האהבה, ומצות לא תעשה מצד היראה. וכן כתבו הרמב"ם והרע"ב באבות (א,ג), שהעובד מאהבה זריז במצות עשה, והעובד מיראה נזהר ממצות לא תעשה. עד כאן. וזה לשון הרמב"ן בפירוש החומש פרשת יתרו (כ) בפסוק 'זכור את יום השבת לקדשו', מצות עשה הוא היוצא ממידת אהבה, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו. ומצות לא תעשה הוא יוצא ממידת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו. עד כאן לשונו. לא בעי למימרא, שקיום מצות עשה לא שייך שיעשה מחמת היראה, וקיום מצות לא תעשה לא שייך שישמור מאהבה, שהרי זה נגד המושכל. כי קיום מצות עשה שייך גם כן שיעשה מחמת היראה, כי ירא מה' יתברך לעבור ולבטל מצות עשה זו, ולא יעשהו כאשר ציווהו. וכן קיום מצות לא תעשה שייך נמי שישמור מחמת אהבה שאוהב את ה' יתברך, ולכך אינו עובר ואינו עושה מצות לא תעשה זו, שהוא נגד רצונו יתברך שהוזהר מעשות. וכן מדברי הזוהר שכתבנו משמע דגם מצות עשה צריכה נעשה גם מיראה. וגם מצות לא תעשה צריכה נשמור גם מאהבה. אלא כוונתם בזה, שאהבה היא המזרז את האדם לידי מצות עשה יותר מאשר יזרזו מדת היראה, וכמו כן היראה היא המזהיר את האדם לשמור את מצות לא תעשה יותר מאשר יזהירו על זה מדת האהבה. וכן נמי אף על פי שאדם מקיים את המצוה, בין העשה בין הלא תעשה, משניהם יחדיו האהבה והיראה, מכל מקום מקיום מצות עשה ניכר מדת האהבה יותר ממידת יראה, מפני כי כן דרך האוהב שיעשה רצון הנאהב. ומקיום מצות לא תעשה מזה ניכר מידת היראה יותר ממידת מאהבה, מפני כי כן דרך הירא שישמור מעשות דבר הרע בעיני מי שירא מלפניו. ולכך מתיחסות מצות עשה אחר אהבה, ומצות לא תעשה אחר היראה. אבל לעשות ולקיים את המצוה, צריך שילכו שניהם יחדיו, אהבה והיראה בין במצות עשה בין במצות לא תעשה. וכן מצאתי כתוב בסמ"ק עשה ד' שכתב בזה הלשון, והאהבה והיראה יכולין להיות במקום אחד, ובספרי פרשת ואתחנן אמרו אין לך אהבה במקום יראה, ויראה במקום אהבה, אלא במידת הקב"ה בלבד. כמו שמצינו באברהם, שנקרא 'אוהב' ו'ירא', אוהב שנאמר (דברי הימים ב,כ) 'לזרע אברהם אוהבך', וירא שנאמר (בראשית כב) 'כי ירא אלקים אתה', ואם תאמר היאך יתכן להיות, אם יהיה אוהב, אינו ירא. ואם ירא, אינו אוהב. אשכילך, האוהב הוא הזריז במצות עשה ולא תעשה וכו'. והנה אפילו לא נהנה האדם ממנו כביכול, יש לאוהבו מפני מידותיו הטובות, ואהבה זו היא כמו שמצינו בבריותיו שברא, כי יש אדם נאהב יותר מאותו שלא נהנה ממנו כלל, מפני מידותיו הטובות, מאותו שנהנה ממנו. ומדת האהבה זו, היא זריזות להיות זריז לעשות גדר לפרוש קודם שבא החטא לידו. ומדת האהבה שזהו זריזות, גדולה ממידת היראה שזהו זהירות, להיות זהיר כשתבוא עבירה לידו אל יעשנה. אבל האהבה היא זריזות מקודם לכן, שלא יבא לידי עבירה. עד כאן לשונו הסמ"ק. וזה לשון השל"ה (ח"א בעשרה מאמרות מאמר ג' וד', דיבור המתחיל 'ומן היראה'), וזאת היא כוונתי שכללתי ביראה קיום לא תעשה ועשה, וכן כללתי באהבה עשה ולא תעשה, הגם כי מפורסם בכמה מקומות כי לא תעשה מצד היראה ומצות עשה מצד אהבה, מכל מקום הואיל והם תמיד יחדיו וכלולים, מה שיש בזה יש בזה. עד כאן לשונו.

ועל פי זה לא יוקשה לדברי הרמב"ם והרע"ב באבות, והרמב"ן בפרשת יתרו, ממה שאמרו בסוטה (לא ע"א), דשכר על קיום מצוה מאהבה, היא כפלים פי שנים, מקיום מצוה מיראה. ואף על פי כן תני במשנה טו פ"ג דמכות, שעל קיום מצות לא תעשה נותנין לו שכר, כמו על קיום מצות עשה. והרי לכאורה להרמב"ם והרע"ב והרמב"ן הרי קיום מצות לא תעשה היא מיראה, וקיום מצות עשה היא מאהבה, ואם כן היה צריך להיות על קיום מצות לא תעשה חצי שכר מעל קיום מצות עשה. אבל לפי שביארנו שהרמב"ם והרע"ב והרמב"ן רק ייחסו אהבה למצות עשה ויראה למצות לא תעשה, אבל באמת, בין מצות עשה ובין מצות לא תעשה יש לקיים בין מאהבה בין מיראה, לא קשיא מידי, דהמשנה במכות מיירי היכי שתרווייהו הם מאהבה, או שתרווייהו מיראה, קל להבין.

והנה מודעת זאת ומפורסם, שיש שני מיני אהבה ויראה, אחד הוא מה שהאדם אוהב את ה' יתברך, וירא מלפניו, מחמת כי גדול אדונינו ורב כח, לתבונתו אין מספר, ואיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וכו'. עיין ברמב"ם פרק ב מהלכות יסודי התורה הלכה ב, וזהו נקראו אהבה ויראה הרוממות, או הפנימות, ועבודת ה' בקיום מצותיו מצד אהבה ויראה זו, היא עבודה שלימה.
המין השני היא מה שהאדם אוהב את ה' יתברך, בעבור טובו אשר מטיב עמו, וירא מלפניו שלא יגיע לו רעה, ולא ימנע ממנו ההטבה, ומצד זה הוא עושה רצונו ועובדו, ומצות ה' לא יעזבנה, כדי שיגיע לו השכר. אהבה ויראה זהו נקראו אהבה ויראה מועטת, או חיצונית, והעבודת ה' שהיא על ידיהן, היא עבודה מעיטה. וזה חשבו חז"ל בפרק 'היה נוטל' (סוטה כב ע"ב) בכלל השבעה מיני פרושין שמנו שם, ומהן 'פרוש מאהבה ופרוש מיראה'. ופירוש רש"י ז"ל 'פרוש מאהבה' מאהבת שכר המצות, ולא לאהבת מצות הבורא. ו'פרוש מיראה' של עונשין. ושם בגמרא אמרינן דאביי ואביי אמרו לתנא, לא תיתני פרוש מאהבה, ופרוש מיראה, בכלל השבעה' מיני פרושין, משום דאמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שתוך שלא לשמה בא לשמה. עד כאן.

והתבוננתי ואראה, כי האהבה ויראה לא שווים במעלה אחת זה וזה, כי אחת גדולה מחבירתה. וזה בין במין הראשון, האהבה ויראה הרוממות, ובין במין השני, אהבה ויראה המועטת. כי במין הראשון, בהא מעלת האהבה גדולה יותר ממעלת היראה, ובמין השני, בהא מעלת היראה גדולה יותר ממעלת האהבה. ונבאר זאת, זה שאמרנו אשר במין הראשון, בהא גדולה מעלת אהבה יותר ממעלת היראה, זה פשוט הוא, כי כן מפורש להדיא בגמרא (סוטה לא ע"א), תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה העושה מיראה תלוי זכותו לאלף דור, וזה העושה מאהבה תלוי זכותו לאלפים דור. יעויין שם. אמנם הדבר שאמרנו, אשר במין השני אהבה ויראה החיצונית, בהא גדולה מעלת היראה יותר ממעלת האהבה. וזאת נראה לפי עניות דעתי, הגם שהגמרא שזכרנו (סוטה כב ע"א), קראהו בין תורה ומצות, שהיא על ידי אהבת השכר, בין תורה ומצות, שהיא על ידי יראת העונש, תרווייהו קראוהו הגמרא 'עוסק שלא לשמה', מכל מקום זה דווקא בעבודת ה' יתברך שהוא על ידי אהבה ויראה זו, לענין זה שניהם שוים, שעבודה זו נקרא 'עבודה שלא לשמה'. מה שאין כן לעניין האהבה ויראה בעצמם, נראה לפי עניות דעתי כאשר כתבנו, דחילוק יש בהם, דזה של יראה, גדולה יותר מאהבה. והטעם, מפני כי יראה זו מצד העונש, הרי היא בכלל מצות יראה שציוונו ה' יתברך, כי מצוה זו כולל שני מיני יראה, יראת הרוממות ויראת העונש. ואם כן ביראה זו של עונש, הוא מקיים מצות עשה זו של יראה, מה שאין כן אהבה מצד השכר, אינה בכלל מצות אהבה שציוונו ה' יתברך. כי מצות אהבה אינו אלא אהבה הרוממות, ואין בכללה אהבה מצד השכר כלל.

וזה למדתי מספר המצות להרמב"ם ז"ל, אשר במצות האהבה הוא מפרש שהמצוה היא אהבת הרוממות, ובמצות יראה הוא מפרש שהמצוה היא יראת העונש. זה לשונו במצות אהבה מצוה ג': היא שציוונו באהבתו יתעלה, וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו, עד שנשיגהו, ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה. וזאת היא האהבה המחויבת. עד כאן לשונו. ובמצוה ד' אחר כך, מצות יראה, כתב וזה לשונו, היא שציוונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו וכו', נירא ביראת ענשו בכל עת. וזהו אמרו 'את ה' אלקיך תירא'. עד כאן לשונו. הרי תראה כי במצות האהבה מפרש הרמב"ם אהבה הרוממות, ובמצות יראה מפרש הרמב"ם יראת העונש. וכן כתב החינוך במצות אהבה (סי' תיח) כתב וזה לשונו: שנצטווינו לאהוב המקום ברוך הוא, שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך'. וענין האהבה, שנחשוב בפעולותיו ובפקודיו, עד שנשיגהו כפי יכולתנו, ונתענג בהשגתו בתכלית העונג. וזאת היא האהבה המחויבת. עד כאן לשונו. ובמצות היראה (סי' תלב) כתב וזה לשונו: להיות יראת ה' יתברך על פנינו תמיד לבלתי נחטא, כלומר, שנירא ביראת עונשו ולא יהיה לבבינו בלי מגור אליו כל היום, ועל זה נאמר 'את ה' אלקיך תירא'. עד כאן. ומרש"י תענית ח ע"א דיבור המתחיל 'וכיראתך עברתך', משמע גם כן דיראת העונש נמי מצות יראה היא. יעויין שם. וכן מזוהר פרשת ויקהל (דף רטז ע"א] נמי משמע כן.

ומסמ"ג (עשה ג) נמי משמע דיראת העונש נמי מצות יראה היא, ואהבת השכר אינה בכלל מצות אהבה, דגבי יראה מצד העונש כתיב מדה טובה שירא מלפני הקב"ה כאשר ציווהו, וגבי אהבה מצד השכר כתב הסמ"ג מדה טובה היא שמאמין בהקב"ה וכו', ולא כתב 'שאוהב הקב"ה כאשר ציווהו', כמו שכתב מקודם גבי יראת העונש. וכן החרדים במצות יראה (עשה מן התורה התלוי בלב אות ג), הוא מפרש שני מיני יראה, יראת העונש ויראת הרוממות. ומיד אחר כך במצות האהבה לא זכר רק אהבת הרוממות בלבד, ואהבה מצד השכר ממנה לא זכר כלל. וכן נמי הספר מצות השם לר' ברוך בענטשער ז"ל, במצות יראה (סי' תלג) כתב שמצוה כליל שני מיני יראה, יראת הרוממות ויראת העונש. ובמצות האהבה (סי' תיט) לא זכר רק אהבת הרוממות בלבד, מכולם למדין שביראת העונש הוא מקיים מצות יראה, מה שאין כן באהבת השכר, אינה מקיים מצות האהבה.

ויש לדקדק על זה, למה נשתנה הדין זה מזה, הא כמו שאהבה מצד השכר אינה אהבה אמיתית, כי הוא אוהב את הקב"ה בעבור טובו, שמטיב לו ונותן לו שכר, כמו כן יראה מצד העונש, אינה יראה אמיתית, כי הוא ירא מהקב"ה בעבור ענשו שלא יזיקו. וחיפשתי בספרים מזה, ומצאתי להגאון בעל קנאת סופרים בספר המצות לרמב"ם במצוה ד' שכתב בזה הלשון, ואיכא למידק מאי שנא הכא במצות היראה שמנאה למצוה ביראת העונש משום 'את ה' אלקיך תירא', ולעיל במצות האהבה לא מנה בכללה מה שהוא מצפה לגמול. ויש לומר דדווקא גבי אהבת ה', מה שהוא לתכלית תשלום הגמול לאו מלתא, דשייכי גבי אהבת ה' כלל, כי אם 'אהבת עצמו' מיקרי. אבל גבי יראה, מה שהוא עובד מחמת יראת העונש, גם כן 'יראת ה' ' מיקרי, אף על פי שאיננה במדרגה חשובה כל כך כמו יראת הרוממות. עד כאן לשונו. הנה הגאון בעל קנאת סופרים כתב סתם, דאהבה מצד השכר מיקרי אהבת עצמו, ויראה מצד העונש מיקרי יראת ה'. ובמחילת הדר גאונו, אין זה סברא מידי, כי כמו האוהב מצד השכר הוי אהבת עצמו, כי הוא אוהב את עצמו שרוצה שייטיב לו, כמו כן הירא מצד העונש, הוי יראת עצמו, כי הוא ירא את עצמו שרוצה שלא ירע לו. ומה חילוק יש בין זה לזה. וכן נמי הסמ"ג (בחלק העשין עשה ג), בין ביראה מצד העונש בין באהבה מצד השכר, בתרווייהו כתב הסמ"ג שהוא לצורך עצמו. ונראה לפי עניות דעתי לומר טעם נכון בזה, והוא, כי במצות האהבה כתיב (דברים ו) 'ואהבת את ה' אלקיך וגו' ובכל מאדך', ואמרינן עלה במשנה סוף ברכות (נד ע"א) והביאו רש"י ז"ל בחומש: דבר אחר 'בכל מאדך', בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בין על מדה טובה, ובין על מדת פורעניות. עד כאן. ואם כן במצות אהבה מפורש בה בקרא, דאהבה זו צריכה להיות בין על מידה טובה בין על מדת פורעניות. לפי זה אותו שאוהב ה' יתברך מצד השכר, הרי הוא אינו אוהב רק על מידה טובה בלבד, ואינו אוהב את ה' יתברך על מידת פורעניות, כי הוא אוהב רק מצד השכר, ולכך אינו מקיים מצות אהבה. מה שאין כן במצות יראה, כתיב 'את ה' אלקיך תירא' בלבד. וקרא לא פירש בה איזהו יראה, ואם כן כל יראה שאתה ירא, אתה מקיים מצות יראה, והכל בכלל 'את ה' אלקיך תירא', בין יראת הרוממות, בין יראת העונש.

עוד נראה לי לומר בדרך אחר, והוא, מפני כי במצות אהבה מפורש בה הכתוב (דברים ו) 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', היינו שהאהבה זו שאני מצווה לך, יהיה על ידי זה שתתן הדברים האלה ש'אנכי מצוך' 'על לבבך', שתחשוב ותתבונן במצוותי ובאמרי, כמו שכתב הרמב"ם במצות האהבה. ואם כן הרי במצות האהבה הכתוב מפורש, דמצוה זו של אהבה, היא דווקא אהבת הרוממות, הבאה על ידי שנותן על לב, וחושב ומתבונן במצוותיו ובמאמריו ופעולותיו יתברך, לא האהבה הבאה על ידי שכר טוב, מצד שהקב"ה מטיב לו. ולכך באהבה שע"י שכר טוב ומצד הגמול, אינו מקיים מצות האהבה. מה שאין כן במצות יראה, שלא פירש בה הכתוב כלום, וכתב (דברים ו) סתם 'את ה' אלקיך תירא', הרי הכל בכלל בין יראת הרוממות בין יראת העונש כנ"ל, ולכך ביראת העונש נמי מקיימין מצות יראה.

ואפשר שזה כוונת הספרי (דברים פיסקה לג) הביאו הרמב"ם (ספר המצות עשה ג) במצות אהבה, זה לשונו, לפי שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך', איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', שמתוך כך וכו'. עד כאן לשונו. וזה כוונת הספרי, לפי שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך', איני יודע כיצד אוהב את המקום, היינו אם אהבת הרוממות או אהבת השכר, על איזה אהבה נצטוינו 'ואהבת את ה' אלקיך'. תלמוד לומר 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', שמתוך כך וכו'. היינו כי מזה גלוי וידוע לפניך, שאהבה זו שנצטווינו, היא אהבת הרוממות, שזו באה מתוך חושב והתבונת הלב במצותיו יתברך ובמאמריו, ולא אהבת השכר, שזו אינה באה אלא מתוך הגמול הטוב, וזה הגון מאד.

(מצור דבש, פרק כז)


הרב שמעון יהודה טורפשטיין הי"ד, נולד בשנת 1896, להוריו, פייגא והרב הצדיק ר' נתן רב ואב"ד סטניסלוב (סטאניסלאוואווע הסמוכה למינסק-מאזוביעצק) (תלמידו של האדמו"ר רבי ירחמיאל משה מקאזניץ), בן הרב יצחק אייזיק, ב"ר מאיר, ב"ר פנחס.

בהיותו אברך בעיר ורשה, חיבר הרב שמעון יהודה את הספר 'מצור דבש' (ורשה, תרצ"א, ומהדורה שניה ירושלים, תשנ"ט). הספר עוסק תרי"ג מצות על פי שיטות הבה"ג, הרמב"ם, הרמב"ן, סמ"ג וספר חרדים, דן במעלת מצות עשה ולא תעשה, ובשלימות שמשיג האדם עם שמירת תרי"ג המצות. הספר זכה להסכמות חברי ועד הרבנים לעדת ורשה, הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד והרב יצחק מאיר קאנאל הי"ד.
בהקדמתו לספר מציין המחבר כי הוא הדפיס את הסכמות שני גדולי הדור הללו, בלא התוארים הרבים והשבחים העצומים שכתבו עליו, 'אחרי שאני מכיר מך ערכי שאני רחוק מאותן התוארים, ודי לי בזה הדפסתי מה שהם יעידו כי חיבור דין הוא לתועלם רבים, והשאר יראה הקורא והמעיין'.

על פי דפי עד שכתב אחיינו:

הרב שמעון יהודה היה נשוי ונולדו לו ארבעה ילדים. הוא כיהן כראש ישיבה בעיר לודז'. במהלך מלחמת העולם השנייה התגורר בגטו לודז', עד שנהרג עקה"ש.

נספו גם אחיו:

–  מרת שרה הי"ד, אשת יעקב רוזנברג מפלטוסק, נולדה בשנת 1888, והייתה אם לתשעה ילדים. בתקופת המלחמה הייתה בגוסטינין, ונספתה במחנה ההשמדה חלמנו.

–  מרת בת שבע סטודולסקי הי"ד, ממניסק מאזובינצק, נולדה בשנת 1890, ונספתה עם חיסול גטו מניסק מאזובינצק.

–  הרב ישראל אלימלך טורפשטיין הי"ד, נולד בשנת 1892 ומילא את מקום אביו ברבנות בקהילת סטניסלוב.

–  מרת אסתר יהודית הי"ד, נולדה בשנת 1898, הייתה אם לארבעה, גורשה לגטו למינסק מאזוביצק ולגטו ורשה. (יתכן והייתה אשת משה זולטי, אמם של נתן (שנספה בגיל 6) וברל דוב (שנספה בגיל 5), ונספתה במחנה המוות טרבלינקה).

על האסורים במחנה אושוויץ להתרכז ולהקדיש את כל המאמץ לקיים מצוה אחת בלבד, והיא לשרוד! / הרב יעקב דוב ויינברגר הי"ד

תמונת הרב יעקב דוב וינברגר הי"ד

הרב יעקב דוב ויינברגר הי"ד, נולד בשנת תר"ן לאביו הרב שמואל זלמן ויינברגר אב"ד מארגרטן והגליל, בנו של הגאון בעל המהריא"ץ. מצעירותו נודע הרב יעקב דוב בפיקחותו ובכישרונותיו הברוכים, ולמד בישיבת הרה"ג הרב מרדכי וינקלר ה'לבושי מרדכי' במאד.

הרב יעקב דוב התחתן עם מרת אסתר הי"ד, בת הרב משה יוחנן שינפלד, אב"ד מיהאיפאלווא משנת תרנ"א ומחבר הספר 'נחלי מים' על סוגיות הש"ס, מתלמידי הכתב סופר. הרב משה יוחנן נפטר בכ' בסיון תרע"ג, עוד לפני חתונת בתו.

לאחר נישואיו, ובשל פטירת חותנו, עסק הרב יעקב דוב לפרנסתו במסחר סיטונאי של משקאות חריפים. הוא נשא ונתן באמונה, הצליח במסחרו, וסייע לפליטים יהודים רבים מפולין וגליציה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לאחר מלחמת העולם הראשונה נבחר הרב להנהלת הלשכה האורטודוקסית בטרנסילבניה, ופעל שם רבות בצורכי הציבור, לצד נשיא הלשכה, הגאון הרב שלמה זלמן אולמן, רבה של ביסטריץ. בנוסף לעסקנות הציבורית, סייע הרב יעקב דוב לרבים בעצה והדרכה, ובעזרה כלכלית, במאור פנים, בלב חם ובחכמה עמוקה. אמרו עליו שמעולם לא בא לידי כעס.

לאחר פטירת אביו בשנת תרצ"ד (1933) מילא את מקומו אחיו, הרב מרדכי עזריאל הי"ד, כאב"ד ור"מ מרגרטין, אף שטרם הוסמך לרבנות וטרם נשא אשה. אחיו הרב יהושע פינחס הי"ד, היה כבר אב"ד סעפלאק, ומונה גם לרב מחוז מרגרטין.

בתחילת שנות הזעם, כנשאל הרב יעקב דוב על ידי גיסו, מדוע אינו עוזב את המדינה ונוסע לאמריקה באותם ימים קשים, ענה שאינו רוצה לעזוב בשל חינוך בנותיו 'שהרי איך תיראה שבת קודש שם?!'.

לאחר כיבוש טרנסילבניה בידי הגרמנים, בשנת ת"ש, יזם הרב יעקב דוב קרן גמילות חסדים במארגנטן, והצליח לגייס סכומים ניכרים לטובת הקרן מאגרון הג'וינט לסייע למשפחות רבות. בעקבות חוקים אנטישמיים שאסרו על יהודים לעסוק בתחומי מסחר שונים, נאלץ הרב לחפש גויים שישמשו כ'אנשי קש' שנרשמו כבעלי העסק, ואפשרו ליהודים להמשיך ולעסוק במסחרם.

בשנת תש"ב (1942) עצרו אנשי השלטון ההונגרי את הרב והעבירו אותו למחנות הריכוז קיש טארצ'א ובאנדי קינזשא. במאמצים רבים הצליחו לחלץ משם את הרב. יחד עם משפחתו ועם בני קהילתו גורש הרב לגטו גרוסווארדיין. ימים ספורים לפני חג השבועות תש"ד, הגיע הרב למחנה אושוויץ ונשלח לעבודה במחנה. בערב חג השבועות הועבר למחנה אחיינו הצעיר, ר' אהרן צבי וינברגר (אילון). האחיין העיד: "כשראיתיו נצמדתי אליו באמרי שכעת שאאמו"ר הי"ד הועבר לצד השני, אני לא זז ממנו. הוא חיבק אותי בבכי, ואמר 'יקירי אין זמן לבכות, כעת הזמן לפעול בהגיון. יש להתרכז ולהקדיש את כל המאמץ לקיים מצוה אחת בלבד, והיא לשרוד!. אין כל טעם להצמד להיות יחד בכל מחיר, אלא להיפך, יש לחלק את המחנה, ולהתפלל כפי שעשה יעקב אבינו ע"ה, שלכל הפחות חלק מאתנו ישאר לפליטה'. חיבק ונישק אותנו, וכך נפרדנו".

האחיין, אחיו מרדכי'לע הי"ד ובנו של הרב יעקב דוב הי"ד, אהרן צבי הי"ד, הועברו למחנה עבודה גינטר גרובע, בעוד שהרב יעקב דוב נשלח למחנה עבודה אחר. לפי עדויות שורדי המחנה, הרב נשלח להשמדה בסלקציה ונהרג עקה"ש בי"ז בתשרי תש"ה (1944).

רעייתו הרבנית אסתר הי"ד, נרצחה באושוויץ בג' בסיון תש"ד.

בתו, הרבנית רבקה טובא התחתנה עם הרב משה שפיץ, בנו של הרב מאיר שפיץ הי"ד.

חתנו, הרב משה שפיץ, ובנו של הרב יעקב דוב הי"ד, הרב משה יוחנן וינברגר, הסתתרו במשך חצי שנה בעליית גג של שכן גוי וניצלו מהשואה.

בתם של הרב משה והרבנית רבקה טובא, הילדה רויזא נעכא, נהרגה עקה"ש בג' בסיון תש"ד.

על ידי  תשובה שלימה יסתלקו כל הצרות ויסורין, ועלינו לשוב בתשובה בעוד מועד, כי מי יודע מה יולד יום / הרב מאיר שפיץ הי"ד

תמונת הרב מאיר שפיץ הי"ד

ראש השנה תרצ"ד

'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב'. בילקוט (תהלים פא) אי זהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה. כי לכל מועדים טעמם גלוי בתורה, פסח שבועות וסוכות, אבל ראש השנה מכוסה. האמנם כי דוד המלך עליו השלום רימז כי 'חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב'. מלך יושב על כסא כבודו, והוא יום משפט. מכל מקום נקרא חג מכוסה, ובתורה לא נתגלה טעמו כשאר חגים ומועדים.

והענין בזה כי כל המועדים הם על העבר: פסח זכר ליציאת מצרים, סכות זכר לעננים, שבועות מתן תורה. אבל ראש השנה הוא על העתיד, על השנה הבאה. וכן כל המועדים זכר להנעשה עם אבותינו, אבל ראש השנה הוא על הנעשה עמנו. ולכן כל המועדים הם מגולה, וראש השנה מכוסה, כי בראש השנה יכתבון כמה יעברון וכמה יבראון מי יחיה וכו', ומי יודע מה כותבין וחותמין, הכל מכוסה מאתנו.

ומכל מקום עלינו לשים עין על השנה שעברה, ועל ידי זה נתעורר להתפלל על השנה הבאה. ועלינו לשום לב כי עוד שנה ניתוסף לגלותנו. שנה נתיישננו, ובכל פינות יש צרות וייסורים, כי היינו לעג וקלס בגוים נחשבנו כצאן לטבח יובל, במקום שהיינו בטוחים רם ונשא, נרגע ארץ תחתנו. כבודנו לעפר ישכן, ומי יודע העתיד, הן ה' ידעת כלה.

ומצינו כשברח יונה מציווי ה', 'והספינה חשבה להשבר', כולם פחדו ורעדו, 'ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם, ויקרב אליו רב החובל ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך אולי יתעשת האלקים לנו ולא נאבד', והוא פלא. בשעה של סכנה ויונה ירד לשכב ולרדם. וביאר האלשיך הקדוש, דכשאדם בצרה גדולה רחמנא ליצלן, מלא יגון, לפעמים נתעטש ונרדם, ולפעמים יש אשר לא יתן שינה לעיניו, ופשר הדבר הוא, דכשרואה שאין מנוס ומלוט להפטר מצרתו, אז נכנע למזלו, ואינו מרגיש הצרה, אבל כשעדיין יש לו תקוה, אז לא ינוח ולא ישקוט. ובמחשבותיו ישוטט וינסה איך להמלט, ומשום הכי יונה שידע חטאו וראה שיד ה' פגעה בו, ולא ראה תקוה להינצל, לכן ירד ונרדם, אבל שאר אנשים שבספינה לא ידעו מכל זה והייתה להם תקוה להינצל על ידי תפלה, לכן פחדו ורעדו והתפללו. וגם אנחנו, אף ששנה קשה עברה עלינו, ואין אנו רואין שהשנה הבא תהיה טובה ממנה, אבל חס ושלום לא נאבד תקוותנו. ועל ידי תשובה ותפלה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה, ונשפוך לבבינו בתפלה באמת, ותהיה השנה שנת גאולה וישועה אמן.

לשבת שובה

'האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב'. בגמרא (תענית ז') תניא היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר 'עץ חיים הוא למחזיקים בה', ואומר וכו', וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר 'יערוף כמטר לקחי', ואין ערופה אלא הריגה, שנאמר: 'וערפו שם את העגלה בנחל'. עד כאן. וקשה דאם כן האיך מדמהו למטר.

ויש לומר דהנה טבע הגשם להרטיב את השדה ולהצמיחו, והנה אם הוא מעובד כל צרכו וממורע במרע טוב, אז הגשם מדשנו, ומצמיח פירות וירקות יפות וטובות, אבל אם השדה אינו מעובד, אז לא די מה שאין המטר מועיל שיצמיח לטוב, אך גם צומחים ירקות וסמים רעים. כן 'ראשית חכמה יראת ה' ', כי על ידי יראת ה' ומידות טובות, ובעיקר מידת הענווה, בזה יעובד לבבו שיהא מוכן לקבל תורת ה', ונעשית לו סם חיים, וגם התורה אשר לומד מתקיים אצלו, כמו שאמרו ז"ל בפרקי אבות 'כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת', אבל מי שאין בו יראת שמים, ואין צריך לומר מי שקרא בספרים חיצונים ומלא בדעות כוזבות של אפיקורסות ומינות חס ושלום, ולומד תורה, כל שכן דפקר טפי, שמגלה פנים בתורה שלא כהלכה ואין לו חלק לעולם הבא, ותורתו נעשית סם המוות. וזהו שהיה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר 'יערוף כמטר לקחי', כמו המטר כשיורד על שדה שאינו מוכן לקבלו, המטר מאבדו, כמו כן בדברי תורה.

עוד יש לפרש הקרא על דרך זה, דהנה בתורה הקדושה יש משנה הלכה ואגדה ושבעים פנים לתורה, וכל אחד מוצא בהתורה מה שמבקש. וזה שאמר הכתוב 'יערוף כמטר לקחי', מה מטר אחד הוא ויורד על האילנות ונותן בהם טעם, לכל אחד לפי מה שהוא, לגפן לפי מה שהיא ולזית לפי מה שהוא, וכן לכולם, כך דברי תורה אחד הוא, וכל אחד מוצא בו טעם לפום דרגא דיליה. ומשום הכי הזכיר נמי כאן שמים וארץ, כי מורים על מדרגות שונות של בני אדם.

אמנם עיקר הכנה לקבל דברי תורה הוא הרצון באמת והקבלה, ולהיות מוכן ללמוד תורה גם מתוך הדחק ומצבים קשים חס ושלום, ובעיון וביגיעה, כמו שאמר משה רבינו עליו השלום בסוף פרשתנא 'שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם 'וגו', ופירש רש"י: צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר (ביחזקאל מ, ד) בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך' וגו', והרי דברים קל וחומר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה, על אחת כמה וכמה. עכ"ל. ועל פי דברי רש"י אלו יובן מה דאיתא בגמרא (שבת לא) שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר ליה גיירני על מנת שתלמדני כלל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו. ולכאורה קשה, וכי שמאי הזקן ויושב בישיבה בנאי היה, ומנין לו אמת הבניין, גם מה הייתה כוונתו בזה.

ונראה דמה שאמר הנכרי 'גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת', כוונתו הייתה שאינו רוצה לתת בעול צווארו לשום עינו ולבו ואזניו להגות בדברי תורה, רק על רגל אחת דרך עראי. ועל זה פתח ספר יחזקאל והראהו בקרא 'בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך' וגו', ומזה יוכל לעשות קל וחומר, מה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה צריך אדם שיהא עיניו ולבו ואזניו מכוונים להבינם. דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה, על אחת כמה וכמה.

***

'שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך', יובן על  פי הגמרא (שבת נ"ה) אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, והאדם צריך להאמין שכל היסורין אינם חלילה לרעה, ואם לפעמים בא על אדם צרות ויסורין רחנא ליצלן, המה כדי שיתעורר על ידיהם לשוב בתשובה ולתקן מעשיו, וכמאמרם ז"ל (ברכות ה) אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' '.

והנה ה' מורה על רחמים, ואלקיך על מדת הדין, וזה שאמר הנביא: 'שובה ישראל עד ה' אלקיך', דאם פגע בך מדת הדין, דע שהוא גם כן רחמים, כדי להחזיר אותך אליו יתברך שמו, 'כי כשלת בעונך', דהכשלון והיסורין שבאו לך, המה על ידי עונך, ולכן צריכין לסלק סיבת הדבר, ומאיליו תסתלק המסובב. ועל ידי  תשובה שלימה יסתלקו כל הצרות ויסורין.

ואיתא בגמרא (חגיגה ה') ר' יוחנן כי מטי להאי קרא בכי 'והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות', עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות תקנה יש לו. וקשה מדוע לא יהיה לו תקנה, יבקש רחמים מרבו להפסיק הצרות.

ונראה דרצונו לומר, עבד שרבו ממציא לו צרות ויסורין, דהיינו שהם באים באופן שאינם מכירים שהם מן השמים להחזירם למוטב, ותולין אותו במקרה, כמו מציאה שבא בהיסח הדעת ובמקרה, עבד כזו כלום יש לו תקנה, דוודאי לא יבקש רחמים, כיון שאינו מתבונן שהם מן השמים.

והנה שנה קשה עברה עלינו, ואחינו בני ישראל במדינת "דייטשלאנד" מוכים ונרדפים, כל לב יהודי דוי על מעמד השפל של אחינו בית ישראל שם, על הרדיפות, על שברון פרנסות ועל השפלתם בנפש, וגם בשאר מדינות המעמד מכאיב מאד, ואנחנו מרגישים זאת, וחלילה לתלות כל זאת במקרה אשר על זה נאמר 'לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו', ועלינו לשוב בתשובה בעוד מועד, כי מי יודע מה יולד יום

והנביא (הושע ב) אומר 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי'. ואפשר לומר, דהנה כאשר האומות העולם מייסרים את ישראל, ואומרים להם 'לא עמי אתם', ועושין להם חוקים אכזריים, חוקים מיוחדים, על ידי זה מתעוררים ישראל לעשות תשובה ולהיות עושים רצונו של מקום בבחינת 'בנים למקום', אבל יותר טוב הוא שאין ממתינין על זה שיבואו חס ושלום צרות ויסורין ע"י האומות, רק עושין תשובה בעוד מועד, עד שלא יבאו ימי הרעה. וזה שאמר הנביא, 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם', היינו תחת אשר יבאו עליהם צרות ויסורין על ידי האומות, לאמר להם 'לא עמי אתם', במקום זה 'יאמר להם בני א-ל חי', היינו שנשוב אל ה' לעשות רצונו, עד שנאמר להם שאנחנו בני א־ל חי, ואז ודאי שלא יבאו צרות ויסורין, ויבא עלינו שנת מנוחה, שנת גאולה וישועה אמן.

לסוכות

'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל' וגו'. במדרש (ויקרא רבה פרשה ל) 'פרי עץ הדר' – זה הקב"ה, דכתיב ביה 'הוד והדר לבשת', 'כפות תמרים' – זה הקב"ה, שכתוב בו 'צדיק כתמר יפרח', 'וענף עץ עבות' – זה הקב"ה, דכתיב והוא 'עומד בין ההדסים', 'וערבי נחל' – זה הקב"ה, דכתיב ביה 'סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו', עכ"ל המדרש. והנה המדרש אינו מבאר לנו באיזה סגולות המינים הללו דומין להקב"ה.

עוד שם במדרש: דבר אחר 'פרי עץ הדר' – אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים, 'כפות תמרים' – אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, 'וענף עץ עבות' – אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה, 'וערבי נחל' – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים וכו'. עכ"ל המדרש. ובהשקפה ראשונה נראה דהנך שני דרשות סותרים זה את זה, ומאן דמתני הא לא מתני הא, דאחד סבירא ליה דקאי על הקב"ה וחד אמר דקאי על ישראל.

ויד לומר ביאור המדרשים, דהנה כל דבר ניכרת שלימותה לפי איכות התקרבותה אל הטבע אשר ממנה לוקחה, ועל כן הסכימו החכמים דהאדם היותר נעלה ושלם הוא, אם נתקיים בו יעוד הראשון של אדם הראשון להיות נברא בצלם אלקים ודמות תבניתו, דהיינו שמתדמה בכל מעשיו וענייניו אל הקב"ה, שהוא מקור טבע הנפש אשר בקרבנו, וכל המדות טובות שבנו הם ציור קל ממידותיו הנשגבים בלי קץ וגבול. והאדם צריך לאחוז בכל אורחותיו באורח ה', וכמו שדרשו (סוטה י"ד) על הפסוק 'לאהבה את ה' אלקיך לדבקה בו', וכי אפשר לאדם לדבק בשכינה, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק במידותיו, מה הוא חנון, אף אתה חנון, מה הוא רחום, אף אתה תהא רחום. וכאשר מתדמה האדם בכל יכולתו אל הקב"ה בכל עניינים, בזה נקרא 'אדם השלם'. ובזה יש לפרש הקרא 'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך', פירוש על ידי שלומדים דרכי ה' ומידותיו, באים למדרגת 'ורב שלום בניך', היינו לתכלית שלימת האדם.

גם כאשר אנחנו אוחזים במידותיו הטובים של הקב"ה, אז באותו מדה גדולה או קטנה הוא משתמש במידותיו הטובים כנגדנו, כנודע הפירוש על הפסוק 'ה' צלך', כמו שבצל רואין כל מה שאדם עושה, כמו כן הקב"ה מתנהג עם בריותיו כפי מעשיהם. ויש להוסיף בסיום הקרא 'על יד ימינך', דכאשר פתוחה ידך ליתן צדקה לעניים, גם ידו פתוחה להשפיע פרנסה וברכות. ואם ידך קמוצה לעני, אז הקב"ה מתנהג גם כן באותו מדה, חס ושלום. ויד הקב"ה להשפיע, תלוי בידך בצדקה וחסד. וכן המקבל עליו תוספות שבת ומאריך בקדושת השבת, מאריכין לו מן השמים טובות וחסדים ומקצרין צרותיו, במדה כנגד מדה, כי שבת הוא יום מנוחה, ומדת הדין בטל בו. וכן בתוספות יום הכיפורים, יוסיפו לו כפרה לאלו עוונות שאין יום הכיפורים מכפר, כמו חייבי כריתות ומיתות בית דין. ועל כן צריך ליזהר בתוספות יום הכיפורים מאד, ולא כאותן אנשים אשר ממהרין לגמור התפלות תיכף בהזמן של מוצאי יום כיפור, ומה גם שתוספת יום הכיפורים דאורייתא (ביצה ל'), ועליהם רמז ישעיה באמרו 'ברגע קטן עזבתיך'. ובזה יש לומר גם כן נוסח התפלה של מנחה בשבת קודש 'יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחה אהבה ונדבה', דכאשר עומדים קודם יציאת השבת, אומרים שהמנוחה היא 'אהבה ונדבה', בנדבת הלב לתוספות שבת.

ועל דרך זה יתיישב גם כן קושית התוספות (שבת פח) על הך דאמר שם ר' חמא ברבי חנינא מאי דכתיב 'כתפוח בעצי היער' וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה וכו' אף ישראל וכו'. וכן בתוספות תימה שמביא קרא 'כתפוח בעצי היער', דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב"ה, כדכתיב 'כן דודי בין הבנים'. ועל פי דברינו הכוונה, 'כתפוח בעצי היער', דבאותן המידות שישראל נמשלו לתפוח, 'כן דודי בין הבנים', באלו המידות טובות יתנהג הקב"ה עם בניו בני ישראל.

ובזה יובן הך עובדא דרבינו הקדוש (בבבא מציעא פ"ה) דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה' בכנפיה דרבי, וקא בכי. אמר ליה 'זיל לכך נוצרת'. אמרי הואיל ולא קא מרחם, ליתו עליה יסורין. ויש לדקדק הלא באמת הדין כן כמו שאמר רבי דלשחיטה קיימא. אך אפשר לומר דכבר היה נגזר עליו היסורין מאיזה טעם, אבל אם היה מתנהג לפנים משורות הדין לרחם על העגלא, אף שמן הדין אין צריך לרחם, אז גם מן השמים היו מתנהגים עמו לפנים משורת הדין להינצל מן היסורין.

וכן יש לפרש מאמרם ז"ל (בבא מציעא ל) לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין. ולכאורה הוא סתירה למה דמצינו בכמה מקומות דחורבן ירושלים היה משום עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ועל פי הנ"ל אתא שפיר, דאילו היו עושין לפנים משורת הדין, אז גם הקב"ה היה מתנהג עמהם לפנים משורת הדין. ואף דמצד הדין ראויה הייתה ירושלים להיחרב מחמת הג' עבירות, מכל מקום לפנים משורת הדין לא הייתה נחרבת.

ובזה יש לפרש הפזמון שאנו אומרים בסליחות, 'מדת הרחמים עלים התגלגלי ולפני קונך תחנתנו הפילו', וכבר הקשר המפרשים (עיין קרבן נתנאל ר"ה כא) הלא אמרו ז"ל על הפסוק 'כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרבים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו', 'אליו' – ולא אל מידותיו, שאסור להתפלל לאחד מהי"ג מדות, ואיך אמרינן 'מדת הרחמים עלינו התגלגלי', גם יש להבין הלשון 'התגלגלי', מה הכוונה בזה. אמנם יש לומר דהכי קאמר, 'מדת הרחמים' שלנו, שאנו עושים רחמים לפנים משורת הדין, זה המידה 'עלינו התגלגלי' כגלגל החוזר, שגם מן השמים יושפע לנו מדת הרחמים, ויתעורר רחמי ה' עלינו.

וזהו הביאור בשני המדרשים שהתחלנו, דדימה את ארבעת המינים להקב"ה ולישראל, דבאותו מדה שישראל דומה להאתרוג, כפי המדרגות שמנו שם במדרש, כן הקב"ה דומה להאתרוג, להתנהג באותה מדה עם ישראל.

לפרשת בראשית

'בראשית ברא אלקים' וגו', בגמ' מגילה (דף ט' ע"א) מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסם בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחר ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעת אחת, וכתבו לו 'אלקים ברא בראשית' וכו'. ופירש בתוספות לפי שראוי להתחיל בשם, והיו אומרים 'בראשית' שם הוא, ושתי רשויית הן. ויש לדקדק דבאמת מדוע לא כתב כן בתורה, מאחר דראוי להתחיל בשם.

אך הענין הוא, דאחד מי"ג עיקרים הוא 'אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגיהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל', דבעצמותו יתברך אין שום השגה לנו, ואי אפשר להשיג. וכל השגותינו הם רק מצד פעולותיו וברואיו והשגחתו, על ידי זה יכולין להשיג מקצת מן המקצת, וכמו שאנו אומרים 'דימו אותך ולא כפי ישך, וישווך לפי מעשיך'. וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות יסודי התורה 'והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדול לידע השם הגדול' וכו', והנה שם הוי"ה השם המפורש מורה על עצמותו יתברך והוייתו, היה הוה ויהי. אשר בזה אין לנו שום השגה, ושם 'אלקים' מורה על יכלתו ופעולותיו אשר הוא תקיף ובעל היכולת וכו' ושהוא משגיח בעליונים ובתחתונים וכו', אשר בזה השם יש לנו השגה, וצריכין להשיג, על ידי שנתבונן במעשיו הנפלאים, ועל כן טרם הבריאה היה נקרא רק בהוייתו, אבל אחר בריאת שמים וארץ נקרא על שם 'אלקים', המורה על מעשיו ובריאותיו. ומשום הכי אמר 'בראשית ברא אלקים', דדייקא אחר שהייתה כבר בריאה, אז נקרא בשם 'אלקים', אבל בעצמותו יתברך אין לנו שום השגה.

לפרשת וירא

'ואברהם זקן בא בימים' וגו', במדרש אמר רבי יצחק באותן הימים שכתוב בהן 'עד אשר לא יבאו ימי הרעה', יש לפרש על פי מה שכתוב (שלהי מס' קנים) זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן, אבל זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטורפת עליהן. וענין הוא כי בימי הבחרות אז הוא הזמן של מלחמת היצר, אבל לעת זקנה נחלש תאוה הטבעית. ולכן הצדיקים אשר בימי בחרותם עורכים מלחמה נגד היצר הרע והתאוות רעות, וכובשים את יצרם, הנה ימי זקנותם הן אצלם ימי שלוה. וכן הוא אומר 'צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה וגו' עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו', דלעת זקנם כבר מגיע אליהם עבדות הבורא בלי יגיעה כל כך, וכל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן, שאין צריכין אז למלחמה כבימי בחרותם. אבל הרשע אשר בימי בחרותו לא ערך מלחמה נגד היצר, ואדרבה רדף אז אחר תאוות רעות ומילא משאלות לבו בתאוות היצר הרע, הנה גם לעת זקנתו רשע מבקש לימודו, ואז כבר פסקה תאוה הטבעית, ואי אפשר לו למלאות תאוותו כימי בחרותו. ועל כן זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטורפת עליהן. וזהו שאמר הכתוב (קהלת יב) 'וזכר את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ'. ופירש רש"י 'ימי הרעה' – ימי הזקנה והחלשות. והכוונה שצריכין לזכור את הבורא יתברך בימי הבחרות כל כך, עד שלא יבאו ימי הרעה, היינו שימי הזקנה והחלשות לא יהיו ימי הרעה בדעת מטורף אשר יאמר בהן האדם 'אין לי בהם חפץ'.

וזה כוונת המדרש 'ואברהם זקן בא בימים'. אמר רבי יצחק באותן הימים שכתוב בהן 'עד אשר לא יבאו ימי הרעה', דאברהם אבינו על ידי שהיה מושל ביצרו כל ימיו, לכן כאשר הגיע לימי זקנה לא באו עליו ימי הרעה, ימים אשר אין בהם חפץ. אדרבה 'וד' ברך את אברהם בכל', שהיה עובד את בוראו בלי מלחמה כל כך ובדעת מיושבת.

(קונטרס המאיר, דרושים שנכתבו על סמך רשימות שכתב הרב מאיר שפיץ הי"ד)


הרב הגאון ר' מאיר שפיץ הי"ד, נולד בב' בטבת תשמ"ט (1888), להוריו, הרב טוביה שפיץ הי"ד, ומרת אידל סימא הי"ד, בת הרב חיים אריה כהן (נינו של הגאון רבי יהודה הכהן מסיגט מחבר 'קונטרס הספיקות', וחתנו של הרב משה לנדא, נכדו של ה'נודע ביהודה').

הרב מאיר שפיץ היה תלמידו של רבה של פהרדיארמאט, של הגאון הרב משה גרינוואלד בעל 'ערוגת הבושם' בחוסט, ושל הגאון הרב משה הירש פוקס בגרוסוורדיין (מתלמידי ה'כתב סופר'). הוא התפרסם כעילוי וכמתמיד, בעל מוח חריף ותפיסה מהירה. בהיותו תלמיד בישיבת גרוסוורדיין מונה הרב מאיר להיות ראש 'חברה חריפות' ולמסור שיעור בחריפות ופלפול.

עוד בצעירותו הוסמך להוראה על ידי גדולי דורו, ובהם הרב מרדכי ליב ווינקלר אב"ד מאדה, בעל 'לבושי מרדכי', ועל ידי רבני בית הדין בגרוסוורדיין בראשות הרב פנחס צימטבוים והרב ישעיה פולק.

הרב מאיר התחתן עם מרת רחל אסתר הגאון הרב שלמה זלמן אולמן אב"ד ביסטריץ (בירת מחוז נאסוד, רומניה), נשיא הראשון של לשכת קהילות היראים האורטודוקסים במדינת טרסילווניה, מתום מלחמת העולם הראשונה ולעד לפטירתו. הרב שלמה זלמן אולמן היה בנו של הרב משה אולמן מגרוסוורדיין, בן הגאון רבי שלמה זלמן אולמן אב"ד מאקאווא מחבר שו"ת 'יריעות שלמה', חתנו של הגאון הרב בונם איגר אב"ד מטרסדורף, בן הגאון הרב משה גינז, חתנו של הגאון רבי עקיבא איגר (הראשון) בעל 'משנת ר' עקיבא'.

לאחר נישואיו התגורר הרב מאיר בסמוך לחותנו וסייע לו בענייני הרבנות והעסקנות הציבורית: הוא עזר בניהול הישיבה ובפתרון האתגרים שעמדו לפני רבני הלשכה האורטודוקסית. בשנת תרע"ב מונה הרב מאיר לכהן כרב בעיר שפירמזה.

לאחר פטירת חותנו, בו' באלול תרצ"א, מונה הרב מאיר לממלא מקומו כרבה של ביסטריץ וכראש הישיבה שם. הרב דאג לפתח ולבסס את הישיבה, הפך אותה למרכז תורני וחינוכי גדול ומרכזי לכל יהודי הסביבה, והעמיד בה מאות תלמידי חכמים גדולים בתורה וביראת שמים. רבים מתלמידיו היו עניים, והרב דאג לכל מחסורם. שעוריו של הרב הצטיינו בהגיון בהיר בדרך הפשט, ורק סוגיות נבחרות בש"ס לימד בדרך הפלפול והחריפות. תכנית הלימודים השבועית בישיבה כללה: שלשה דפי גפ"ת, או"ח, יו"ד, וחומש עם פירוש רש"י. בנוסף פיתח את ה'תלמוד תורה' שהוחזק בידי הקהילה, ופיקח בעצמו על מוסדות החינוך הקהילתיים. הרב דאג גם לבנות מחדש ולתקן את המקווה הקהילתי.

הרב היה מראשי לשכת הקהילות האותודוקסיות, ותיקן תקנות בענייני כשרות, תלמוד תורה וצדקה. תלמידיו ובני קהילתו היו מתכוננים לדרשותיו במשך מספר שבועות לפני 'שבת הגדול' ו'שבת שובה', ושתו בצמא את דבריו. הרב היה הפוסק האחרון העל ענייני הקהילה, ודרש מבני קהילתו משמעת מוחלטת, להגדיל את כבוד התורה וכבוד שמים. למרות טרדותיו הרבות, התמיד הרב המסירת שיעור יומי בישיבה. כל ימיו רדף הרב אחר מעשי צדקה וחסד, ודאג לכל הנצרכים בעירו. לקראת הפסח היה הרב מחזר בעצמו על פתחי הגבירים, לקבל מהם סכומי כסף לטובת מעות חיטין.

הרב היה בקיא גם בענייני רפואה, אסטרונומיה ובהוויות העולם, ושימש בורר בדיני תורה מסובכים בכל רחמי המדינה.

במלחמת העולם השנייה חולקה טרנסילבניה בין הרומנים וההונגרים, ומשנת ת"ש הייתה ביסטריץ בחלק ההונגרי. הרב הצליח לבטל כמה גזירות קשות נגד היהודים, ולסייע לפרנסתם, לאחר שהסתכן וקבע פגישות עם המושל הצבאי ההונגרי.

לאחר שהונגריה הצטרפה לברית עם מדינות הציר, התגברו הגזירות והרדיפות נגד היהודים. הגברים היהודים גוייסו לעבודות כפייה ב'גדודי עבודה' ונשלחו לעבודת פרך הקרבת החזית, ורבים מהם מתו מרעב, ממחלות, מהפגזות, ממוקשים ומרדיפות הנאצים. הרב פעל להציל רבים מן הגיוס לעבודת הכפייה, ויחד עם רעייתו הם הכינו אוכל כשר לנערים שנלקחו למחנות עבודה, ודאגו לסייע להם.

לאחר הכיבוש הנאצי הורה הרב לכל מי שהתייעץ עמו, להסתתר ולעשות כל מה שביכולתם להציל את נפשם, מתוך הבנה שסופם של הנאצים קרוב. גם את ילדיו הורה לעזוב את הבית, ולברוח. בזכות עצותיו נצלו מספר משפחות מקהילתו, וכן ילדיו של הרב: הרב משה, ר' חיים אריה, וגיטל (אשת ר' יוסף פרקש).

לרב והרבנית היו כבר תעודות שיכלו לסייע בהצלתם, אך הרב לא רצה להפקיר את עדתו בשעת הצרה, ולא רצה לגלח את זקנו ופיאותיו. בשבת הגדול תש"ד, נשא הרב את דרשתו האחרונה. הוא קרא בבכי לרחמי שמים ומסר דברי התעוררות.

בראש חודש אייר תש"ד, רוכזו כל יהודי העיר, ובהם יותר משמונת אלפים נפשות, בכיכר העיר שהפכה ל'גטו'. הרב עונה קשות על ידי גרמנים והונגרים, הם גזזו את זקנו וחבלו בגופו, והשאירו אותו מוכה ופצוע שכולו שותת דם. משם נשלחו נשלחו יהודי העיר בשני משלוחים להשמדה באושוויץ בי"ג ובי"ז בסיון תש"ד. הרב מאיר נהרג עקה"ש באושויץ בי"ג בסיון תש"ד, יחד עם רעייתו הרבנית רחל אסתר, ובנותיהם ריינא-לאה ודבורה ביילה.  

הוריו של הרב מאיר נהרגו עקה"ש בט"ו בסיון תש"ד.

הרב חיבר חידושי תורה רבים, בסוגיות הש"ס ובהלכות, באגדה ובדרוש. רובם המחולט של כתביו אבדו בשואה. שרדו הערות קצרות שרשם בשולי גיליונות ספריו וציטוטי מכתביו בירחונים תורניים וכן בספרי שו"ת של חבריו. מכתביו הודפס ספר 'קונטרס המאיר' (ברוקלין, תשמ"ו), בענייני תקופת שמואל ותקופת רב אדא, דרושים חידושים ופלפולים.

בנו של הרב מאיר הי"ד, הרב משה שפיץ, התחבא יחד עם גיסו, הרב משה יוחנן וויינברגר, בעליית גג של שכן גוי במשך חצי שנה. לשניהם היה רק סידור 'בית יעקב' אחד, שהיה מלא בדמעותיהם. הרב משה שפיץ כיהן לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ה, כאב"ד ביסטריץ וכרב קהילת 'אהלי שם' בברוקלין. עם הגעתו לארה"ב הוא התמסר להצלת יהודים מארצות המצוקה. הוא היה חבר בהתאגדות הרבנים ופוסק ידוע. בתו של הרב משה, הילדה רויזא נעכא, נהרגה עקה"ש בג' בסיון תש"ד.

בנו של הרב מאיר הי"ד, ר' חיים אריה שפיץ  סייע לרבי מבוהוש, בהבאת מים לבונקר בו הסתתרו בבוקרשט ובליווי האדמו"ר לטבילה במקווה, באלול תש"ד, בימים האחרונים לפני נסיגת הצבא הגרמני מהעיר. הרב חיים אריה ניצל מהשואה בהרפתקאות מופלאות.

דברי תורה ומעשי חסידים שהובאו בשם הרב יחזקאל שרגא ויינברגר הי"ד

תמונת חתימת הרב יחזקאל שרגא ויינברגר הי"ד

הרב הקדוש מקאלוב זי"ע היה מחותנו של הרב הקדוש ה'עטרת צבי' מזידיטשוב זי"ע, וגם היה לו בן להרב הקדוש מקאלוב שרחמנא ליצלן נטה מדרך ה' לדאבון כל רואיו. ופעם כשראו בני העיר שמתדרדר והולך, החליטו ביניהם שבלית ברירה יכנסו להרב הקדוש ולהודיעו שבנו רחמנא ליצלן אינו מתנהג כראוי ויספרו לו את כל הדברים האלה. והנה כשהגיעו מאחורי דלת חדרו של הרב הקדוש ועמדו בחיל ורעדה והרהרו איך להגיד לו ממעשי בנו, ובתוך כך שמעו איך שהרב הקדוש שופך צקון לחשו וטוען אל ה' יתברך ואומר 'ריבונו של עולם, הבט וראה, יש לי בן שממרה רצוני וסטה מדרך הישר והרבה עוגמת נפש נגרם לי מזה, ואף על פי כן איני מרחק אותו, על כן גם אם בניך אינם מתנהגים כשורה, כבוש כעסך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים'. והבינו תיכף שיודע צדיק ממעשיו של בנו, ובזה שהוא מרחם עליו הוא ממליץ טוב על כלל ישראל, וזה הוא לו כפתחון פה בינו לבית קונו.

(נפלאים מעשיך, עמו' תלא)

'השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו' (תהלים קמז,טו). יש לרמז בהאי קרא, 'השולח אמרתו', מי שמשלח ופושט הימנו את אמרתו, היינו גופו החומרי, הנרמז בלשון 'אימרא', אז 'במהרה ירוץ דברו', פירוש שיכול להתפלל במהירות מבלי שום מניעות ועיכובים, ועולה למעלה לרצון לפני אדון כל

(שם, עמו' תלה)

פעם אחת שלח הרב הקדוש רבי שמעלקא מניקלשבורג זי"ע ב' תלמידים שיסעו אצל תלמידו הרב הקדוש זי"ע לעיר קאלוב לחזות בנועם עבודתו בקודש בליל הסדר. ואכן נסעו וישבו אצל הרב הקדוש בליל התקדש חג. וכשחזרו לרבם הקדוש דרש וחקר אצלם מה שראו אצל הרב הקדוש. ענו ואמרו שבאמצע עריכת הסדר נכנסו שני אורחים, והרב הקדוש קם מכסאו והתחיל לרקוד עמהם שעה ארוכה, ואחר כך הלכו כלעומת שבאו. וראו על הרב הקדוש מניקלעשבורג שנתרגש מאוד לשמוע הדברים מפיהם.

(שם, עמו' תלז)

הרב הקדוש מגארליץ זי"ע היה מוכיח ומגנה את אלו שמבלים את כל יום השבת בשינה במקום שיעסקו בתורה ובעבודת ה' יתברך. ופעם אחת אמר בדרך צחות, הנה בעל הבית הכפרי מתפלל קבלת שבת מוקדם, אוכל מוקדם ונשכב לישון מוקדם. קם מוקדם, מתפלל מהר ואוכל מהר. שוב נשכב לישון. בסעודה שלישית הוא ממהר באכילתו ונשכב שוב לישון. סיים הרב הקדוש, זה פלא אצלי כי העולם אומר ששינה אחת מביאה שינה נוספת, ואם כן איך הכפרי הזה אינו נופל מעייפות ביום ראשון.

(שם, ח"א, עמו' קסד)

הרב הקדוש מגארליץ זי"ע שחק ממחברי ספרים שאינם מכוונים לשמה.

(שם, ח"א, עמו' קסד)

פעם ערך הרב הקדוש משינאווא זי"ע סעודתו עם המסובין על שולחנו, וחילקו כרוב, והבחין באיש אחד מן המסובין שמושך ידיו ואינו רוצה לאכול מחמת חומרא (היות שהוא מן הדברים הצריכים בדיקה כדאיתא ביורה דעה), אז קם הרב הקדוש מכסאו ונגש לאותו יהודי ואחזו בערפו ואמר שאינו רוצה להסב עם מי שמחמיר יותר ממנו, ושלחו מן השלחן.

(שם, ח"א)

הרב הקדוש רבי ר' מרדכיל'ע מנדבורנה זי"ע היה מרבה באמירת תהלים בימי הפורים ושמחת תורה, ומרגלא בפומיה לומר שבימים אלו אפשר לפעול יותר מבשאר הימים, היות שאין לאנשים הרבה פנאי לומר תהלים באלו הימים.

(שם, ח"א)

פעם אחת שלח רב אחד שכיהן כאב"ד בעיר גדולה שאלה בכתב להגאון המהרש"ם מברעזאן זצ"ל האם מותר ליתן סמי רפואה לאשה בעת לדתה כדי להקל מעליה החבלי לידה, כי לכאורה על לקיחת הסמים אינו מתקיים קללת הפסוק לחוה (בראשית ג,טז) 'בעצב תלדי בנים'. השיב לו הגאון הנזכר אינני מבין כלל את שאלתכם, דאם אתם חוששים לזה, אם כן מה שאתם יושבים בתור רב דמתא בעיר גדולה ומקבלים קצבה מבני הקהילה מדי חודש בחודשו ויש לכם פרנסה בנקל, הרי על ידי זה אינו מתקיים סיפא דקרא 'בזיעת אפיך תאכל לחם'. ודברי פי חכם חן.

(שם, ח"ב, עמו' שלח)

אביו, הגאון הצדיק מבאגאד זצ"ל פירש מה שאנו אומרים בתפילת ראש השנה בפיוט 'לאל עורך דין וכו' ליודע מחשבות ביום דין לכובש כעסו בדין', שכיון שהקב"ה יודע מחשבות אדם ותחבולותיו, על כן מי כמוהו יודע שאדם להבל דמה, וזהו מליצה ישרה לאדם ביום הדין, ועל כן הוא כובש כעסו ביום דין. ודברי פי חכם חן.

(שם, ח"ב, עמו' תצה)


הרב יחזקאל שרגא ויינברגר הי"ד, נולד בשנת 1902 לאביו, הרב שלמה יהודה ליב ויינברגר אב"ד נ'יר-בוגאט (באגאד) ולמרת טויבא לבית טערקלטויב. הוא התחתן עם מרת חיה דרעזיל בת רבי יהושע העשל לנדא הי"ד אב"ד וויטקא ור"מ ואדמו"ר בנירדהאז.

משנת תרפ"ה (1925) כיהן כרב הקהילה בכפר פאי (או-פאי / פאיע, שבחלק ההונגרי של מחוז סאטמר). הוא כיהן שם כראש ישיבה, ולימד בה לפני הצהרים לימודי גפ"ת, ואחר הצהרים לימד שולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה. במהלך כל השיעור היה מלמד בעמידה ובהתלהבות. פעמים בשבוע העביר שיעור חומש ורש"י, בהם שילב לימודי מוסר על פי ה'מאור ושמש'. במוצאי שבת היה מלמד את תלמידיו הגדולים מתוך ספר 'תנא דבי אליהו'.

הישיבה התנהלה באווירה חסידית והתייחדה ביחס הלבבי החם בין הרב ותלמידיו, כאשר הרב עודד, באהבה ובסבלנות, כל אחד מתלמידיו לטפח את כישרונותיו, והתעניין במצבם הכלכלי ובשלום הוריהם. הלימוד התקיים בבית המדרש ברציפות במשך כל שעות היממה.

בשבתות ערך 'טיש' עם כל בחורי הישיבה. במהלך הסעודה, לאחר דברי תורה מנציגי התלמידים, היה ראש הישיבה נואם, ובתום הסעודה, כאשר הוגשו פירות, השמיע הרב שוב דברי תורה ובהם דברי חסידות, בפרט מאדמו"רי צאנז. את סעודת מלווה מלכה ערך בהשתתפות גדולי תלמידיו, עד אור הבוקר, ובמהלכה סיפור ספורי חסידים מרתקים.

הרב יחזקאל שרגא נסע לעתים קרובות לחצרות האדמו"רים בבעלז, בסאטמר ובקאליב.

בתחילת מלחמת העולם השנייה נסגרו רוב הישיבות בהונגריה, ומספר התלמידים בישיבת פאי עלה על מאתיים, ובהם גם בחורים שהשתמטו מגיוס או ערקו מ'שירות העבודה'. בשנת תש"ד כבשו הגרמנים את הונגריה, והרב יחזקאל שרגא, עם תלמידיו ועם שאר יהודי פאי גורשו לגטו שהוקם בעיר הסמוכה, מטהסאלקה. הצוררים עינו את הרב בגטו בעינויים קשים. בכ"ח באייר הוא גורש לאושוויץ, שם נהרג עקה"ש. הי"ד.

מכל משפחתו שרד רק בנו הרב משה דוב ויינברגר, ראש ישיבת פאיא בניו-יורק.

שמועות רבות משמו הובאו בספרו של תלמידו, הרב פרץ הלוי לעפקאוויטש, 'נפלאים מעשיך'.

גלויה חתומה שכתב הרב יחזקאל שרגא ויינברגר הי"ד לרב משה בלוי, לימים רבה של פרדס כ"ץ, הוצגה באתר בית המכירות 'תאג' ארט'. חתימת הרב, נלקחה מאתר זה, ומוצגת כאן באדיבותם.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת וזאת הברכה, שמיני עצרת ושמחת תורה

אש החורבן והבנין – נתיבות חיים של היהודי ואומתו[1]

שמחת תורה, וקדושי השואה. להבות-שלהבות שמחה, התעלות מתוך קדושה, ומנגד שכול חורבן, להבות כליון. כיצד ידורו שניהם יחדיו?! התשובה האחת היא: אכן, אינן יכולות לדור יחדיו, רק כח מציאות החיים שוזרתן לאצעדה אחת. השניה מתוך הראשונה בוקעת ועולה, זהו סוד חייו של היהודי, נשמת קדשו החצובה מתחת לכסא הכבוד, אחוזה ויוקדת תמיד באש. אש הבנין וההתעלות או אש החורבן והריסת עולמות, אבל כל תהלוכות חייו הן בנשיאת עיניו אל ההרים-אל ההורים אברהם יצחק ויעקב, אשר במהלכי חייהם שילבו והקימו את שתי האישות, עת נשאו עיני ליבם לשוכן איתם בכל מקום וזמן באשר הם, עדי יגלה לעיני כל חי. המקדש היורד באש מהשמים, וראיתי לאחרונה בספר (לצערי איני זוכר איה מקום כבודו), האש – היא אש מסירות הנפש של היהודים בכל הדורות, למען קדושת שמו יתברך ותורתו.

שבירת הלוחות בסיום התורה ראשיתו של בנין היא

וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל (דברים ל"ד י"ב)

אפתח מחרוזת להבות אש זו בדבריו של הרב סיני יצחק אדלר[2] זצ"ל, וכך כתב במאמרו האחרון בספרו דבר סיני רעיונות בפרשת השבוע וזלה"ק:

לעיני כל ישראל – פירש רש"י: שנשאו ליבו לשבור את הלוחות לעיניהם.

ישנם השואלים, מפני מה מסיימת התורה בענין שבירת הלוחות, הלא כלל הוא בידינו שאין מסיימים אלא בדבר טוב?! ונראה שאפשר לפרש כדלהלן: רבים ממפרשי התורה מפרשים, ששבירת הלוחות ע"י משה לא היתה מתוך כעס, אלא מתוך שיקול הדעת. והרי גם הקב"ה הסכים למעשהו של משה, כפי שאמרו חז"ל: ומנלן שהסכים הקב"ה על ידו? שנאמר, אשר שברת, יישר כוחך ששיברת (שבת פ"ז ע"א).

אמרו חז"ל שמאז חטאו של אדם הראשון דבקה בו הזוהמה, ורק במעמד הר סיני זכו ישראל להשתחרר ממנה. הלוחות הראשונים שהיו 'מעשה אלקים' היו ראויים רק לישראל כאשר הם טהורים מהזוהמה. אולם כאשר חטאו בעגל, היא שוב חזרה ולכן לוחות אלו לא היו ראויים להם, לכן היה הכרח לשוברם ולעשות לוחות חדשים. את הלוחות השניים הללו, הקב"ה הטיל על משה לעשותם, והם אשר יתאימו לדרגתם של ישראל שאחרי החטא.

אולם עלינו לדעת, הלוחות השבורים לא הושמו ב'גניזה' אלא הונחו יחד עם הלוחות השניים בתוך ארון הברית[3]. זה מלמדנו, שיבוא זמן ובני ישראל יחזרו לדרגתם הרוחנית המקורית ושוב יהיו ראויים ללוחות הראשונים.

וכך [כתב] בפרשת 'כי תשא' במאמר המשמעות של שבירת הלוחות, 'אם נצא מתוך הנחה זאת, הרי ששבירת הלוחות מלמדת לא רק על החורבן שיתרחש בעתיד, אלא גם על סדרי הגאולה. כלומר, החורבן הוא היסוד של הגאולה.'

ושוב ראיתי את דברי 'אור החיים' הקדוש (שמות ל"ב י"ט ד"ה ויחר אף) שפירש מעין מה שכתבתי כאן, ושמחתי מאוד שב"ה כוונתי לדבריו.

ובהבטחה הזאת הנותנת את התקוה הגדולה הזאת, מסתיימת תורתנו הקדושה. עכ"ל הרב סיני אדלר זצ"ל.

כלי ההוד וההדר שעל האדם להכין

בספרו של הרב חיים אפרים זייצ'יק[4] זצ"ל אור חדש (דברים וזאת הברכה, מאמר הוד והדר) כתב וזלה"ק:

בכור שורו הדר לו, מלמד שנתן לו הקב"ה למשה הוד, והדר נתן ליהושע, שאילו ניתן הוד ליהושע אין כל העולם כולו יכול לעמוד בו (ספרי ברכה ל"ג י"ז).

הוד הוא אור פנימי, הדר הוא אור חיצוני (עפ"י המלבי"ם פרשת פינחס במדבר כ"ז כ').

הוד הוא המקור היותר עליון, בת לוואי של אור המקום ב"ה, הוא אור מאוד חזק שאי אפשר לקבל הימנו הרבה, ולא כל אדם, אפילו הנבחר ביותר, זוכה לקבל ממנו אף בצמצום, אף בעטיפה. משה רבינו יכול היה לקבל את הופעת ההוד במקצת, אף גם לו נאמר: לא תוכל לראות את פני, ועל בקשתו של משה: הראני נא כבודך השיב לו הקב"ה, בעולם הזה אי אתה רואה, שנמשל כפנים, אבל אתה רואה בעולם הבא, שנמשל באחוריים (ספרי ברכה דברים ל"ט י').

כליו של האדם הנברא הם מצומצמים וקטנים מכדי הכיל את האור הגדול והבהיר, ורק בעולם הבא, כאשר יחליפו הצדיקים כח והקב"ה יעניק להם כלים רחבים יותר, והלבוש הגופני לא יפריע מלקבל את האור, אזי יוכלו לקבל ולהשיג הרבה, כי הכלים הוגדלו.

משה זכה גם לקבל משהו בעולם הזה, כי כליו היו מפוארים וקדושים ויכלו לקלוט מעט מן האור ולהחזיקו בקרבו והם לא התפקעו ולא נשברו מעוצמת הקדושה, הוא סבלם ועמד לו הכח להחזיקם, אולם ברואי מטה אחרים אין בכוחם לקבל אור חזק כזה. ההוד לא ניתן ליהושע, כי ידוע שפני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, היינו שכלי נפשו של יהושע אמנם גדולים אבל אינם מגיעים לממדיהם של כלי הנפש שהיו למשה,ועל כן אינו יכול לקבל אור גדול כמוהו…

אור השכינה היה מתכווץ ומצטמצם במקום המקדש ולא היה יוצא ומתפשט בעולם, וזה היה לאושרו של העולם ולמזלו שלא ינזק מן האור. וגם משה היה מהווה כעין משכן ומקדש, שכן היה בתוכו הכלי המחזיק והנושא את האור, ומפני זה נתנו לו את ההוד, דהיינו את האור החזק במקצתו, ונתנו לו במידה מועטת כדי שלא יעבור על גדות הכלים של משה ויתפשט בעולם ויזיקנו,מפני שכליו לא היו כשרים לכך, ואילו ניתן לו היה האור מתפשט בעולם ומזיק לקיומו.

ומזה שיש לנו ללמוד מכאן הוא, כי האדם צריך להתאמץ ולהשתדל להרחיב את כלי נפשו כדי שיוכל לקבל ולקלוט את אור ה', ולא רק כלים לקליטה אלא גם את הכשרון וההסתגלות לשמור את האור בתוכו, ואז יחונן מהשמים במידה רחבה וגדולה של אור. והכתוב אומר 'הרחב פיך ואמלאהו' ביד האדם לברוא ולהרחיב פה כדי לקלוט ולהכניס לתוך נפשו את ברכת אור ה' ואורו יתברך. הקב"ה ימלא את משאלות לבות הצמאים לאורו, וכפי משאלותיהם והרחבת בקשת פיהם ודרישתם ומגמתם לרוחניות, כן הקב"ה ממלא…דוד המלך ע"ה אמר: פתחת שקי ותאזרני שמחה, הקב"ה היה בעזרו וזאת לאחר שפתח והרחיב את שקו, את כח המקבל שבו, ואז קלט את האור, נתמלא שמחה בכל גופו ונפשו, הברכה והשמחה השתלטו על כולו.

נהיה איפוא צמאים ושואפים להתדבק ביוצר בראשית, הצמאון הזה הוא אות וסימן לנשמה הישראלית, [למען ספות הרוה את הצמאה (דברים כ"ט) ומפרש רש"י (סנהדרין ע"ו ע"ב ד"ה רוה)] רוה – נכרים ששבעים ואינן צמאין ליוצרם, צמאה – זו כנסת ישראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו…

כאשר רוצים להרגיע את התנוק הבוכה מרגיעים אותו ע"י נגונים, מיד ששומע את הזמר הוא מפסיק לבכות ומטה אזנו לקול הצלילים. מתעורר ומקשיב לאלו הקולות שניכרים לו ששמע בעולם העליון מפי המלאכים שאומרים שירה[5]. אם כן מי ששומע דברי תורה ומתדבק לשמועתו הרי זה אות שחזרו ונתגלו לו אותן השמועות ששמע בעולם העליון…

נרחיב פינו לבקש ולדרוש חכמת אלקים ולהיות צמאים לידבק בו יתברך, והוא הקב"ה ימלא ידינו מברכותיו ויאר פניו אתנו סלה. עכ"ל הרב חיים אפרים זייציק זצ"ל.

הקפות דסוכות והקפות דשמיני עצרת

בדרך המלך לאדמו"ר מפיאסצנה זצוק"ל הי"ד (בעל חובות התלמידים) שמיני עצרת מאמר ד"ה 'ולא קם נביא' כתב וזלה"ק:

תמונת הרב קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד

הרב קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד

הנה הסוכה היא אורות מקיפים כנודע, (עיין של"ה מסכת סוכה תורה אור אות ב') שמצוות מקיפות אותנו, ובלולב ומינין אנו מקיפין. ומי הוא המקיף, המצוות או אנחנו? הלא אם יעמוד האיש על מקום אחד ובידו רק את הלולב – יקיף, לא עשה ולא כלום, ואם בעצמו בלא לולב יקיף – ג"כ לא עשה, א"כ שנינו – אנחנו והמצוות מקיפים. ובכל החג יש בו שתי בחינות מקיף – יש שאנו עם המצוות מקיפים, ויש שהמצוות בעצמן מקיפות אותנו. מפני שאין היחוד עוד בשלימות, לכן יש שאנו והמצוות- שני דברים, והמצוות מקיפות בלעדינו, ואדרבא הן מקיפות אותנו, מה שאין כן בשמיני עצרת ושמחת תורה שנעשה יחוד גמור כנודע, לכן אין שני דברים, רק אחד – אנחנו והתורה ביחד מקיפים.

קודם ההקפות אומרים 'אתה הראית לדעת' (דברים ד' ל"ה) הראית הוא בחינת שמראים לו, ודעת הוא התקשרות, כנודע. וזהו העיקר, שהראיה שהראו לנו משמים, ובפרט בימים קשים אלו, תתקשר בנו. ואתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו, וראשית צריכים אנו לראות ולדעת שבנו עצמנו אין עוד מלבדו…לא רק הצדיקים הגדולים שגם גופיהם בחינת מלאך הוא, אלא גם בכל איש ישראל, כשעובד לבטל את תאוותיו, ומבטלן, ותשוקת כל עצמו לה' ולעבודתו ה', וכשבא לעבודה ותורה, עובד ולומד בעונג, אהבה יראה והתלהבות, אז שאר גופו אף אכילתו שתייתו וכו' נעשה כשמן ופתילה, שאף שהם דוממים חשכים, מכל מקום בהגיע אליהם אש גם הם ידליקו ויתהפכו לאור. אמנם אם עבודתו בקרירות, אז הגוף אף שאינו חוטא, נשאר רק חומר לא רע. אבל כשעבודת קדשו באש, אז גם גופיותו אם היא בעבודה ג"כ תאיר ותתקדש.

אתה הראית לדעת – שגם בנו 'אין עוד מלבדו', אמנם גופניים אנו…אבל העיקר הוא 'לדעת' שתהיה זו ראיה בך בהתקשרות, וזהו עיקר היחוד עד שנעשים מקיפים יחד עם התורה…עכ"ל האדמו"ר מפיאסצנה זצוק"ל הי"ד. (ומה טוב אם יעויין שם כל דברים העמוקים והנפלאים בשלימותם).

שבירת הלב הדרך לשלימות שמיעת התורה

בספר אור לוי לרב יהודה זאב ליבוביץ[6] זצ"ל כתב בסיום הספר במאמרי 'סמיכות התורה לתחילתה' אופן ד' (עמ' תרנ"ט) וזלה"ק:

לבאר סמיכות התורה סופה לתחילתה

וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל (דברים ל"ד י"ב) בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹקים…מה שכתוב בתהלים (קמ"ז ג') הָ֭רֹפֵא לִשְׁב֣וּרֵי לֵ֑ב וּ֝מְחַבֵּ֗שׁ לְעַצְּבוֹתָֽם.

יתבאר עפ"י הזה"ק (ויקהל קצ"ח ע"א) שִׂ֝בְר֗וֹ עַל־ה' אֱלֹקיו (תהלים קמ"ו ה') 'שברו' ולא אמר תקותו ולא בטחונו, אלא שברו, אל תקרא שברו [שי"ן שמאלית] אלא שברו [שי"ן ימנית] דניחא להו לצדיקיא לתברא גרמייהו ולאתברא תבירו על תבירו, וכלא על ה' אלקיו.

(תרגום: כי נח להם לצדיקים לשבר את עצמם להשבר שבר על שבר, והכל 'על ה' אלקיו')

והנה התורה הקדושה מסיימת לעיני כל ישראל, עם למ"ד והתחילה התורה קדושה בראשית עם בי"ת, סופי תיבות וראשי תיבות ל"ב. וזה הרופא לשבורי לב, מי ששובר את עצמו לכבוד הקב"ה והתורה הקדושה, ודי למבין, כן נזכה.

ומענין לענין יש לומר בס"ד לכל האותות והמופתים וגו' ישראל, בראשית, שיהיה לב שומע לדברי תורה הקדושה, אמן.

משל תיק הטלית וישוב ארץ ישראל

בסיום הדברים אביא בענין האחדות בישראל שזוהי 'מעבודות קשות וקדושות שבמקדש' שהרי נטילת ארבעה מינים מיסודם המחשבתי מוסרי למדים על אחדות

תמונת הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

ישראל, וממנה לאחר יום ההושענא המכונה 'יום ערבה' שהיא כנגד הדרגה הנמוכה ממנה מגיעים לשמיני עצרת ושמחת תורה, שמיסודות הכנתה וקבלתה זוהי אהבת ישראל ואחדותם עפ"י הרמז של ישראל יש ששים רבוא אותיות לתורה (נושא מקיף בפ"ע יסודו בדברי זהר חדש שיר השירים ע"ד ע"ב), וא"כ לשלימות התורה ושמחתה צריכים הופעתם והשתתפותם של כל ישראל – כל 'אותיות' התורה, ויפה יהיה לחתום את גליון בדבריו של קדוש עליון שנספה בשואה, מגדולי התורה בהונגריה בדרשתו לסכות.

בספר משנה שכיר דרשות לרב ישכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד (בעהמ"ח אם הבנים שמחה) מביא בספרו משל מעניין עפ"י מעשה שהיה אתו בזמן חורבן השואה שברח ממקום מגוריו (ח"ב עמ' 299-301) עיקר דברי המשל סיפור הוא:

בברחי ממדינה של גיהנם להציל את נפשי הערומה[7], לא יכולתי ליקח עמי שום חבילה של חפצים, ולא הצלתי עמי שום דבר אלא רק תפלין של רש"י לחוד. ואפילו תפלין של ר"ת מוכרח הייתי להשאיר כי כך היתה אופיה של ההברחה, שלא ליקח כלום. [ומספר כי התפלין של רש"י לרוב יקרותם שרכשם שנים רבות קודם לכן מסופר מפורסם ר' חיים סופר ממונקאטש,  לא ויתר עליהם. וכשהגיע לעיר הבירה, נתנו לו אנשים תפלין של ר"ת, טלית, גערטאל וסידור, קיבלם מאנשים שונים (ובסיפור מפרט שמות האנשים שעשו עמו חסד. ומי יודע מה עלה בגורלם לאחר מכן, ואולי הזכרתם זו היא 'נר הנשמה' שלהם, כיוון שדבריו נכתבו לפני השמדתם של יהודי הונגריה איתם היה באותה תקופה, ומי יודע מי מהם נותר בחיים לאחר השואה.  הערת המלקט) אמנם תשמישי קדושה אלו לא היו מצויים תחת ידו תמיד ביחד מכיוון שלא היה לו תיק לטלית שבד"כ בתוכה מניחים את כל התשמישי קדושה הללו, ולבסוף קיבל מאחד מתלמידיו, ר' זלמן לייב קלמן, תיק לטלית, ואז כל התשמישי קדושה היו מקובצים ושמורים יחד. ומענין פעוט זה למד מוסר השכל גדול והוא:]

והתבוננתי על גודל כוחה של תיק הטלית הזאת שיש לה כח הקיבוץ והחיבור, לחבר את הכל יחד שלא יחסרו ולא יפרדו זה מזה בשום פעם…ונותנת את השיווי והערך לחפצים הנ"ל שיוכלו למלא תפקידם לעת הצורך. אבל אין בכוחה להשפיע איזו השפעה של שינוי למעליותא או גריעותא בכל החפצים המונחים בה…

[הנמשל תיק הטלית לכח המאחד של ישראל]

והמעשה של תיק הטלית הוא דמיון מתאים לישראל בגולה, שיש בינינו מדריגות ומדריגות שונות, ישנם שהם בקדושה גדולה כתפלין דרש"י, ויש שהם בקדושה דר"ת, ויש שהם במדריגת טלית, ויש שהם במדריגת גארטעל, ויש שהם במדריגת סידור פשוט…ויש שהם פחותי ערך אבל אעפי"כ הם יהודים. וכל אלו הכתות צריך שיהיו באגודה אחת ובקשר אחד, כדמוכח ממצות ארבע מינים, וגם כי צריכים זה לזה. [מביא דבריו של ר' חיים מצאנז ה'דברי חיים' שממשיל את ישראל לגוף אחד שכידוע יש בו ראש, לב, עיניים, ידיים, רגליים ועם כל החשיבות של הראש, הוא ודאי לא יגיד שאינו צריך את הידים או הרגליים ואינו רוצה קשר עמם. כך גם באומה אך שיש אנשים רמי השגה ובדעת שלימה, וישנם אנשים קטני הדעה ופחותי הערך, אבל כולם נצרכים לאומה, ומשלימים אלו את אלו וצריכים להיות באגודה אחת, אלו תורף דברי הרבי מצאנז].

[בניית ארץ ישראל מכל הכוחות כולם ושמירה על יחודיות כל אחד]

אבל מכח פזורינו בין הגוים אי אפשר לקבץ אותנו בקיבוץ אחד, ותמיד יש בנו חיסור, וזו חולשתנו. ועל כן יד הכל שולטת וממשמשת בנו, ואנו בין עצמינו קטועים וגדועים זה מזה, והכל בגלל שחסר לנו דבר שיקבץ אותנו בקיבוץ אחד, שלא יתפזרו החלקים שבנו. ועל כן אם נתקן את הקלקול הישן הנ"ל בעזר הבורא ונחדש את האחדות להתאחד כל כלל ישראל בקיבוץ אחד לקיים מצות עשה דישוב הארץ, וענין זה יעשה אותנו כחבורה אחת, שרק מצוה זו בלבד מסוגלת לאחד את כל ישראל ולעשותם גוי אחד, אז תהיה חבורה הנ"ל רק 'תיק טלית' הגדולה של האומה הקדושה, שתקבץ בקיבוץ אחד את כל חלקי ישראל שבעולם, אבל לא מוכרח שתשפיע על החלקים איזו השפעה להיזק, כי כל אחד ואחד יוכל לסדר את ענינו כפי מה שהורגל מימיו. החסידים יעשו להם קלויז [בית מדרש] ללמוד ולחנך בניהם כפי אוות נפשם הטהורה, וכן הפרושים בקדושה ובטהרה, וכן אינך. ורק  בנוגע לבנין הארץ ולישובה, יד אחת לכולנו, כאיש אחד ובלב אחד, וכל ישראל כחבורה אחת בפרט זה…ובזה ישולם חוב הנ"ל, ותתרומם קרן ישראל, וכל אחד יבוא בשלום על מקומו. וכמו שהבאתי בשם רבינו מגור שליט"א [האמרי אמת, בנו של השפת אמת] ובשם הרמב"ן שבריבוי יראי ה' תתרבה הדעת ע"י השפעה שמשפיעים סביבותם, אף בלי שום עשיה לזה. ויתקיימו דברי הרמב"ם שהבאתי כמה פעמים, דאחר שיתקבצו רבים מישראל, יתן ה' בליבותם רוח טהרה, ויטו שכם אחד לעבדו בלבב שלם ולקיים מצוותיו יתברך שמו, אכי"ר. עכ"ל של הרב טייכטאל זצוק"ל הי"ד, בספרו משנה שכיר דרשות.

השמחה וההכנעה

מְעֹנָה֙ אֱלֹ֣קי קֶ֔דֶם וּמִתַּ֖חַת זְרֹעֹ֣ת עוֹלָ֑ם (דברים ל"ג כ"ז)

אמר רבי משה מקוברין זלה"ה:

מעונה, זו מדת השמחה, שהוא המעון, ומשיג אותה ע"י אלקי קדם, שחוזר בלבו שה' יתברך הוא קדמונו של עולם. ומתחת, מי שמכניע את עצמו, ע"י זה נעשה זרועות עולם. עכלה"ק.

אמירת תורה לעיני כל ישראל – לכבוד התורה ולכבוד ישראל

בספר אור מלא  לרב ישראל צבי האדמו"ר מקאסן[8] הי"ד כתב בתחילת ספר בראשית וזלה"ק: בראשית ברא אלקים ברש"י ז"ל אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני, כמו שאמרו רבותינו ז"ל [בראשית רבה א' ד'] בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' [[משלי ח' כ"ב] ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתה' [(ירמיהו ב' ג') ע"כ מדברי רש"י].

…מאחי הרב ז"ל בדרך צחות: דהנה ישנם בני אדם שמתאמצים בכל עוז להמציא איזה קושיה בפסוק ולדרשו ברבים ולומר עליו תורה, ובא רש"י הקדוש לרמז לנו, אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני דוקא, דהיינו שבע"כ [שבעל כרחך] אתה מוכרח לדרוש את המקרא[9], רק כשהוא בשביל התורה, היינו כשהדרשה היא לכבוד התורה – כגון לתרץ איזה דבר קשה. ובשביל ישראל – היינו להמשיך לבני ישראל השפעות טובות ע"י חידושי תורה, כידוע שע"י חידושי תורה ממשיכין כל טוב. עכ"ל האור מלא לרב ישראל צבי רוטנברג הי"ד.

בשולי דבריו, בעת עריכת הדברים כשהצעתים לאשתי נוות ביתי מרת רבקה שתחי' לאוי"ט, הוסיפה לקשר בכך סיום התורה לתחילתה, כאשר אדם בא לומר 'תורה' לעיני כל ישראל דהיינו ברבים, כוונתו תהיה כפי דבריו לעיל, לכבוד התורה ולכבוד ישראל.

הגליון נערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב 0526514000   Ybarkai6@gmail.com


[1] כתיבת ועריכת הגליון לקיים מצות בוראי יתברך ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם משה יצחק ז"ל. הרב יחזקאל ב"ר שמואל אפרים (ריבל) וזוגתו פייגא סוסא בת ר' יעקב ז"ל, אודים מוצלים מאש שלא זכו לזש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.
לעילוי נשמת יעקב בן חיים יבלחטו"א (הלל) הי"ד נהרג בפעילות מבצעית בלבנון ט"ו בתשרי יו"ט ראשון של סוכות תשפ"ד.
ביום אושפיזא של יוסף כ' בתשרי תשס"א עלתה לגנז"מ נשמתו הטהורה, מו"ר הרב שמואל בנימין הרלינג זצוק"ל הי"ד.
עמוד אור של טוהר וקדושה, אשר פתח לפני בשנות נעורי בישיבת כפר הרא"ה, את שערי הספר שפת אמת.
לעילוי נשמות הקדוש לוי יצחק ב"ר שלמה (פש) הי"ד, שלום דוד הלוי ב"ר צבי (גרנט), הרב משה חיים בן הרב פישל זצ"ל (דימנטמן)
לרפואת יעקב בן גלדיס כתון, נחשון יעקב בן ידידה אירית בתושח"י.

[2] הרב סיני אדלר (תרפ"ח-י"ט בתמוז תש"פ) הרב היה נער צעיר עת נלקח עם הוריו למחנות ההשמדה, ובאחד משיאיו של רגעי חייו שהיו תלויים מנגד, וכפחות מעלה נידף ברוח סערה, בקעה להבה ממקור סתום ונעלם בנשמתו הטהורה, ובהיותו עומד מול ארובות הכבשן ומכונות הרצח באחד ממחנות ההשמדה, קיבל עליו בנדר (בהיותו כבן שבע עשרה) שאם יזכה וישאר בחיים, יעלה לארץ ישראל ויקדיש כל חייו ללימוד התורה הקדושה. אכן זכה וכיומיים לאחר שעלה לארץ ישראל נכנס ללמוד בישיבת חברון אצל הרב יחזקאל סרנא זצ"ל, ובכל ימיו למד ולימד את התורה הקדושה מתוך שמחה עמוקה שנהרה על אור פניו. (חרט בעצמו תולדותיו בספר בגיא צלמות). הכרתי אותו בתקופת לימודי בכולל מר"ץ במבשרת ציון, ולאחר מכן בהמשך לימודי שם במשך כעשרים שנה. האור הנעים שהפיקו פניו, מקורם בהארת התורה שיקדה במעמקי לבו, ילווני שנים רבות ומקוה לעד.

[3] ברכות (ח' ע"ב) …והזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן: לוחות ושברי לוחות מונחות בארון.

[4] הרב חיים אפרים זייציק זצ"ל מגדולי בעלי המוסר בדור האחרון, שזכה לינק מאילנות הגבוהים ביותר בעולם המוסר בישיבות נובהרדוק (ביניהם הרב אברהם יפהן זצ"ל), הוגלה לסיביר שם היה בסכנת חיים מתמדת, זכה להנצל לעלות לארץ ישראל לימד בישיבות 'תפארת ישראל' בחיפה וכן בירושלים עיה"ק, בה קבע מקום משכנו עד הסתלקותו. כתב ספרי מוסר רבים בביאור פרשיות התורה, המועדים, הפטרות, סדור התפילה (ד"כ) ועוד. כולם בעמקות ובלשון פיוטית ועשירה עד למאוד. כך כתב בריש ספרו אור הנפש ח"ב:
בחסל סידור ספרי זה אפרוש כפי לשמים ובלב ספוג רגשי הודיה והכנעה אברך את ה' על אשר הביאני עד הלום, הוציאני ממסגר ומאפילה לאורה ודרור ועוד הואיל להעניק אותי מאוצרו הטוב…ולקדש שמו יתברך בפרי הגיגי ועשתונותי, ונשאתי בחובי כשביב גחלת עוממות בחתחתי ההרפתאות והנסיונות בתקופת הזעם והשואה של השנים האחרונות….
ידי אשר כרתו עצי יער במדבריות נעזבים ושוממים, חצבו בורות בטיט היון במקומות שאיה צלמות וצמאון, מי מילל שאלו הידים הנוקשות והמצומקות תהיינה עוד מסוגלות לכתוב ולרשום חסדי ה' ונפלאותיו, למען ספר לדור אחרון. לבי זה ששבע ביום התפלץ ונמוג מפחד ונגזר לגזרים מאימת הרשעים האכזרים שהתעללו בנו, מי מילל שלב זה יכון ויתעודד להתרונן ולהשמיע צלילי לחן רינה והודיה לה' יתברך?!…
הבה נפרסם ונגלה לעין כל את יפעת וזיו נשמתינו, זמרה ננעים וקול נרים בתהלות ותשבחות ובמפעלים העצומים לכבוד ה' יתברך ותורתו הקדושה, נחדש נא את חיינו בדרכי התורה והמוסר, נקדש נא את ימינו ולילותנו לכבוד שמים…עכ"ל הרב זייציק זצ"ל.

[5] בתורת המנחה לרב יעקב סקלי (תלמיד הרשב"א) בפרשת בהעלותך כתב וזלה"ק:

[למה יערב קול השיר והנגון לנפש כל מין האנושי משא"כ שאר הנאות הגוף]

ונעימות אלו הזמירות היו דוגמא עליונית, דכתיב (דברי הימים-א ט"ז כ"ז) עז וחדוה במקומו, מנין ע"ז וחדו"ה עולה ק'. ועל כן כל אדם יערבו לו קולות כלי השיר, שכשהנשמה שומעת אלו הקולות זוכרת מעונה הראשון בהיותה לפני יוצרה שומעת אלו הקולות ומתעוררת לשמחה ולחדוה, ועל כן כלי הניגון מעוררים לנבואה דכתיב (מלכים-ב ג' ט"ו) ועתה קחו לי מנגן

[6] הרב יהודה זאב ליבוביץ זצ"ל (אלול תרפ"ב- כ"ז באלול תש"ע) גבול הונגריה, למד אצל הרב יהודה סגל רוזנר (אמרי יהודה) הרב מסקעלהיד וכן אצל הרבי מסעטמר הרב יואל טייטלבוים זצ"ל. בשואה איבד את משפחתו. אירס אשה אך לא זכה לשאתה והיא נספתה בשואה, כמו"כ הוריו ואחיותיו נספו ביום כ"ח באייר תש"ד. הוא שרד את אימי השואה עלה לארץ ישראל התגורר בתל אביב עד לשנותיו האחרונות שעבר לבני ברק. ברח מכבוד ומכסף היה נחשב כצדיק גדול ונסתר. היה בקשר עם האדמו"ר מבעלז רבי אהרן רוקח, וכן עם הרבי מצאנז הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל. ספר זה שנערך מכתביו יצא לאור לראשונה באלול תשפ"א. בשם הספר רמוז שמו ושם אביו :יהודה זאב בן יחיאל צבי בגימטריה או"ר לו"י. כמו"כ נערך בחייו ספר מתורותיו של אביו הרב יחיאל צבי ליבוביץ זצ"ל הי"ד וסיפורים על צדיקים עמם היה קשור עד העלותו בסערה השמיימה יזל מים מדליו – כך ביקש הרב יהודה זאב ליבוביץ לקרוא לספר (יצא לאור בני ברק תש"ס הוצאה פרטית).

בין הדברים המיוחדים שאפיינו אותו היתה בריחתו מכל סממן של מחלוקת. ומדברי צוואתו: לרחם, לוותר ולעזור והעיקר לא לצעוק על שום בר ישראל…תולדותיו ומעשיו המופלאים נחרטו בספר בסתר עליון (בני ברק תש"פ) בו מסופרים גרגרים מועטים מאשר עבר עליו בימי האימה ובמחנה ההשמדה אושויץ בו שהה.

[7] הרב טייכטאל ברח מצ'כסלובקיה בה התגורר להונגריה, וגם שם ברח ממקום למקום עד שנתפס, נרצח בדרכו לאושויץ בי' בשבט תש"ה. (איננו יודעים לאיזו מהבריחות מתכוון כאן.)

[8] הרב ישראל צבי הלוי רוטנברג (חוהמ"ס תר"ן-נספה ג' בסיון תש"ד) נין ונכד לעטרת צבי מזידיטשוב. בתיאור תולדותיו בהקדמת הספר מתוארים מעשיו מאז עלה לכס הרבנות לאחר פטירת אביו בתר"פ. בין דבריו: בליל שבת קודש ישא מדברותיו על דרך החסידות, כדבש מתוקות, מלא יראת ה', וביומא דשבתא מסר לן אורייתא על דרך דרוש ורמז, והיה כמין חומר, ובסעודה שלישית עת רעוא דרעווין היה על דרך פרד"ס עמיקא וטמירא יורדים חדרי בטן…
היה יושב ומנגן שירות ותשבחות כנראה עפ"י דברי העטרת צבי (פרשת ויחי) כשהדינין מתגברים והעצבות גובר אז להמתיק הדינין…צריך להמשיך המתקה בקול שיר בנימי הכנור בי"ג מיכלין דרמי…ועד היום מעידין אנשים שהיו בשולחנותיו הקדושים שהזמירות והנגונים היו יוצאים מגדר אנושי ושהיה מזמר ומתפלל למעלה מגדר אנושי. וכל זאת למרות יסורים רבים שעבר בחייו בפטירת שתי נשיו וחלק מילדיו. לבסוף בשואה נספה, ודברי התורה בספר הם זכרו בעולם.
לא כתב בעצמו את דברי תורתו, אלא תלמידיו כתבום וכשנודע לו, התבונן בהם ונתן הסכמתו להם, אמנם הכתבים עברו (לאחר השואה) בקורתו של אחד מגדולי תלמידו הרב יואל צבי ראטה זצ"ל שלאחר המלחמה הגיע לברוקלין. שם הספר נקרא אור מלא ע"י המחבר עצמו הרב ישראל צבי זצ"ל והוא גימטריה של שמו ישראל צבי או"ר במילואו כלומר אל"ף וי"ו רי"ש.

[9] כותב המלקט, ונלע"ד שכוונת הרב זצ"ל לדייק בלשון רש"י המקרא אומר דרשוני, המקרא דייקא הפסוק עצמו אומר דרשוני, לא אתה הדורש מחפש להשמיע חידושיך ברבים.

ליל שבת-קודש במשרפות באושוויץ / ר' זלמן גרדובסקי הי"ד

תמונת זלמן ושרה גרדובסקי הי"ד

הרבה מחברינו הסתכלו עלינו בביטול, התייחסו בלעג, כאשר התאספו כמה עשרות יהודים לשם עריכת 'קבלת שבת' ולתפילת 'מעריב'. יש בינינו הרבה ממורמרים המסתכלים על המציאות המחרידה, הטרגדיות האיומות המתגלות מול עינינו מדי יום. בוודאי שרגשות מעין אלה לא יכולות לעורר רגש של תודה להקב"ה ועוד להרעיף עליו שבחים, לבורא העולם שאיפשר לעם המרצחים להרוס ולרצוח מיליונים של אנשים חפים מפשע, גברים, נשים וילדים, שחטאם היחיד שנולדו יהודים; מכיון שהוא מכיר בשלטונו של אותו הבורא, לפניו הוא מתפלל כעת ושופך את לבו לפניו, הוא מכיר אותו בכך כיחיד בעולמו, הוא הביא בכך לעולם את האמונה וההכרה באל יחיד. ובשמו ובגללו כך הם נופלים כעת כקרבנות. האם עליהם עוד לומר לו שבחים? מדוע לומר שירה בים הדמים של עצמם, להתפלל למי שאינו רוצה לשמוע את זעקותיהם של העוללים הקטנים, לא! יהודי ממורמר כזה מתרחק – ממקום התפילה תוך רוגז על אלה שדעתם איננה כדעתו.

גם יהודים שבעבר היו דתיים, עומדים כעת קפואים, מרחוק. כבר מזמן אין להם שלום עם בוראם. הם מלאי מרירות על דרכיו, אינם מסוגלים להבין, איך יכול 'אבא' להסגיר את ילדיו לידי אכזרים צמאי דם, לידי אלה הלועגים ממנו ממש. יהודים שאינם רוצים יותר מידי להתפלסף ולחקור, הם מפחדים שהם עלולים, חלילה, לאבד את המשענת האחרונה, חלילה תיעלם נחמתם האחרונה. אותם יהודים יושבים בשקט, אין הם תובעים ממנו חשבון וגם אינם מוסרים לו חשבון. יש בהם כמיהה להתפלל פעם, לשפוך את הלב, אבל אינם יכולים. אין הם רוצים להיות צבועים. אינם רוצים לרמות אותו וגם את עצמם.

למרות האווירה הכללית, בכל זאת נמצאה קבוצה של דתיים עקשנים, שבכוחם להחריש כל גל של מרירות, מחניקים כל קול של מחאה, מחאה המרעישה כל יום את הלב והנשמה ודורשת חשבון – ושואלת: מדוע? לא! אותם יהודים תמימים ממשיכים לשבות את עצמם ברשתה של אמונה תמימה, בלי חשבון ובלי חקירות. הם מאמינים, הם גם משוכנעים באמונתם אותה הם מפגינים מדי יום ביומו, כי כל מה שנעשה אתנו, נעשה בידי כח עליון, גם אם אנו איננו מסוגלים לתפוס זאת בשכלנו האנושי הפשוט. עד עצם היום הם דבקים באמונתם בבוראם. הם חדורים באמונה עמוקה, גם בשעה שהם מרגישים ורואים שהם טובעים בים של אמונתם-הם. אולי, אפשר שעמוק בתוך לבם מכרסם 'משהו' בתוכם ואינו נותן להם מנוחה, ברם הם מחזיקים את עצמם חזק, אינם רוצים להפסיד נחמתם האחרונה, משענת האמונה.

ומתוך המשפחה של חמש מאות ראשים, דתיים ושאינם דתיים, ממורמרים ואדישים התגבשה קבוצה, בהתחלה קטנה מאוד, אבל לאט-לאט גדלה קבוצת המתפללים, שנהגו לערוך את התפילות במניין מדי יום.

קרה לא פעם שחבר שלא נהג בעבר להתפלל, גם הוא נסחב מזמרת-התפילה. הצליל בא לאוזניו, ניגון התפילה של ליל-שבת, וזה ניתק אותו לשעה קלה מהמציאות הטראגית והאיומה. הוא התנתק מהגלים הזדונים הסוערים ושקע במחשבותיו על עולם שהיה בעבר. הוא ריחף בתוך השנים שעברו, וראה עצמו בתוך ביתו.

ליל שבת קודש בבית-המדרש הגדול אורה ושמחה, כאילו שתי שמשות היו מאירות. יהודים נחפזים מלובשים בבגדי-שבת. עומדים יהודים חגיגיים, שהתנערו מכל דבר-חול, השתחררו מהלבוש הגשמי, עם סגירת עסקיהם הם ניתקו עצמם מעולם העבדות שהנשמה משועבדת אל הגוף. השתחררו מדאגות הכלל וצרת היחיד שבחול. הם מרוצים וחסרי דאגות. ניתנה להם דריסת רגל לעולם שאין לך צורך להביא אתך את המטען של חול.

יהודי כזה רואה עצמו בדמיון בתוך משפחתו רווית הנחת. אוכלים ושותים ושרים. כולם מרגישים כל כך טוב, שלווים וחסרי דאגות, מלאי בטחון ותקוה. עולם אידיאלי שבו אתה 'בעל הבית' על עצמך. לא נשקפת לך כל סכנה, בן אדם מתהלך בדרכו בביטחה.

ולפתע, כאילו גל סוער ניתק אותו באכזריות, מתוך עולמו המדומה. נעלם הבית, נעלמו השבתות, נעלם עולמו, אושרו שקע. אבא, אמא, אחיות ואחים, האשה האהובה – איש מהם לא נותר בעולם.

'שבת שלום!' – אומר אחד לשני. כאילו קרעו לך קרע בנשמתך: 'שבת שלום!' – בשביל מי? היכן הפנים החייכניות? היכן אבא אמא, היקרים? היכן אתם אחים ואחיות? היכן את, אשתי האהובה? -'שבת שלום!' למי ובשביל מי? ראיתי לפני את התהום המחריד של עולמי החרב, משם נישא הקול של משפחתי השרופה באש. אני בורח, בורח מבלהות. אני רוצה להשתחרר במהירות מאותו חלום-בלהות – להחריש את זעקת-דמי שהתקלח בתוכי, בתוך ה'אני' שלי.

ברם, ישנם גם רגעים כשמתחשק לך לחוות התעוררות רוחנית מסויימת. ברצונך לחמם את הקפיאות. ברצונך להיזכר פעם, להיזכר כדי לחיות מחדש, לסבול ולכאוב, לדמם את האסון אותו לא הצלחנו עד היום להרגיש, כי ההסתכלות העבודה [של] במותם האכזרי של מיליונים אנשים, שעברו לפני עיניך באותו ים של דם, בו אנו טובעים יום-יום, אותם גלים סוערים שטפו והקהו את סבלו של צרת היחיד.

רוצה אתה לפעמים ב'הנאה', שתינתן לך היכולת לחדור לתוך עולמך אתה, לחיות מחדש את העבר ואת ההווה, לשחות בים של העבר, ולהחזיק מעמד כמה שיותר זמן מעל פני השטח, ולאחר מכן לרדת לתהום של שאול-התחתית, לעולם-הגיהנום שלי. לחטוף קרן אור משמש העבר ולרדת אתה לגיהנום האפל, כדי לראות את הזוועה, את מוראות האסון בלי גבול בו אנו שוקעים…

אז, נהגתי לרוץ לשם, לאותו חוף, לאותה פינה, שם עומדים 'מנינים' אחדים של יהודים ומתפללים בקדושה עילאית, שם שאבתי את האור, שם נטלתי לי ניצוץ וברחתי אתו אל דרגשי. בתוך חמימותו הפשיר לבי. היה לי אז ליל שבת שמח. נישאתי על גלים סוערים מימים עברו שנעלמו, וכשהגעתי אל חופי, אל השבת של היום, לבי יצא תוך הזלת דמעות. הייתי מאושר, היה לי שבת מלא-דמעות. הרבה זמן התגעגעתי אליה, התגעגעתי ששוב אראה בדמיוני את אמי האהובה, את אבי הזורח מלא שמחת-החג, את אחיותי ואחי האוהבים, לראות את אשתי האהובה המזמרת, לחיות אתם יחד את השבתות מלאי-האושר וחסרי-הדאגות ולאחר מכן, לבכות אותם. להתאבל על משפחתי, להזיל דמעה על יקירתי אהובתי שלא אראנה עוד לעולם. לבכות את שבתותי שלא תחזורנה לעולם, לעולם. לבכות את אסוני שרק כעת התחלתי להרגיש בו.

אני מתגעגע אחרי אחי, כי הם אחי, אני מתגעגע אחריהם, כי חלק מחיי-הגיהנום שלי קשור בהם. אני מביט בכל פינה, שם היו רגילים לעמוד ולהתפלל. מוות קפוא נושב משם. אף אחד לא נמצא שם, נעלמו החיים, השתתק הצליל. עוד געגועים. עוד עצב התווסף לי באסוני הגדול.

אנו מתגעגעים אחרי אחינו, כי הם אחינו. אנו גם מתגעגעים אחריהם, כי חסר לנו האור, חסרה החמימות, חסרה לנו האמונה, חסרה לנו התקוה, שקרנה מתוכם. עם היעלמם אבדה לנו נחמתנו האחרונה.

(מתוך יומן שהתגלה מתחת למשרפות במחנה אושוויץ-בירקנאו, זכור, א, עמו' 55)

בלב הגיהנום -הקדמה

קורא יקר, כאשר תקרא שורות אלה תמצא בהן ביטוי לסבל ולצרות, אשר אנו הילדים האומללים ביותר בעולם סבלנו בתקופת 'חיינו' בתוך הגיהנום עלי-אדמות ששמו בירקנוי-אושוויץ. אני מאמין שהשם הזה הוא ידוע ומוכר לכל העולם. אבל בכל זאת איש בוודאי לא יאמין מה שהתרחש כאן באמת. כאשר כלי התקשורת מוסרים שאי שם מתרחשים מעשים ברבריים, מעשים של אכזריות וברוטליות, נוטים אנשים לחשוב שזוהי רק 'תעמולת זוועה' – משום כך יש ברצוני להוכיח שכל מה ששמעת, וגם מה שאני מתאר כאן, הוא רק חלק מזערי ממה שהתרחש במציאות. כאן הוא המקום, שנועד ע"י שלטון-השודדים בתור פינת-השמדה מיוחד בשביל עמנו, ובאופן חלקי גם בשביל עמים אחרים. בירקנוי-אושוויץ הוא אחד ממקמות ההשמדה בו השמידו את עמנו בסוגי מיתות שונים.

מטרת כתיבתי היא, שלפחות מעט מן המציאות יגיע לידיעת העולם אשר ינקום, בעד הכל. זוהי המטרה היחידה, זהו היעוד היחידי שלמענו אני חי. אני חי עם הרעיון, עם התקוה, כי אולי יגיעו כתבי אליך, ויתגשם לפחות באופן חלקי הדבר שלמענו כולנו כאן חיים ושואפים. זהו רצוננו האחרון, של אחיכם ואחיותיכם הנרצחים, זאת אנו מבקשים מאחינו, מעמנו.

אל מוצא הכתבים!
יש לי בקשה אליך, יקירי, מוצא הכתבים. זהו רצונו של אדם היודע ומרגיש, כי מגיע הרגע המכריע בחייו. אני יודע כי אני וכל היהודים הנמצאים כאן כבר מזמן נידונו למוות, רק היום בו יבוצע גזר-הדין טרם נקבע. לכן ידידי, אנא מלא את בקשתי משאלתי האחרונה לפני הביצוע הסופי! אתה ידידי תפנה אל קרובי לפי הכתובת הר.ב. מהם ייוודע לך מי אני ומיהי משפחתי. קח מהם תמונה-משפחתית, ואת התמונה בה אני מצולם יחד עם אשתי תדפיס יחד עם כתבי. הקוראים שיעיינו בכתבים ויסתכלו בתמונתנו, אולי יזילו דמעה וישמיעו אנחה. זה יהיה בשבילי נחמה גדולה, לאחר שאמי, אבי, אחיותי, אשתי, וכל משפחתי, ואולי גם אחי נעלמו סתם ככה, בלי שמאן- דהו הוזיל עליהם דמעה.

אל יימחק שמם וזיכרונם כל כך מהר, אהה! אני בנם, אינני מסוגל אפילו עכשיו לבכות אותם בגיהנום שלי, כי אני טובע בכל יום בתוך ים של דם. גל אחרי גל, אין רגע בו תוכל להתייחד בפינתך ולבכות על החורבן. תהליך המוות הרצוף והשיטתי, שהנו כאן סימן-ההיכר היחיד של החיים, מחריש, מבלבל ומהמם את הרגשותיך. אינך מסוגל לחוש גם את הכאבים החזקים ביותר. חורבן היחיד נבלע בתוך חורבן הכלל.

לעתים נחתך הלב, הנשמה נקרעת – מדוע אני כה 'שקט', ואינני בוכה, אינני מזיל דמעות על אסוני. קפוא, קהה ואדיש אני, רגשותי משותקים. לעתים ציפיתי, התנחמתי כי עוד יגיע יום בו אזכה לבכות – אולם מי יודע… הקרקע אינו יציב, הכל מתנועע ומתגעש מתחת לרגלינו.

אני מביע כעת את משאלתי היחידה, אם אני לא יכול לבכות אותם, לפחות שיבכה אותם אדם זר ויטיל עליהם דמעה.

משפחתי נשרפה ביום 12.8.42, ביום שלישי בבוקר: 1. אמי, שרה. 2. אשתי, סוניה (שרה). 3. אחותי, ליבה. 4. אחותי, אסתר רחל. 5. חמי, רפאל. 6. גיסי, וולף.

אבי נמצא, במקרה, בעת שפרצה מלחמת גרמניה-רוסיה בווילנא והוא נשאר שם. אולם מפיה של אשה אחת, בת-עירי, שבאה לכאן עם טרנספורט מווילנא ונמצאת בקרמטוריום, מפיה נודע לי, כי בליל יום-הכיפורים 1942 (תש"ג) נחטף אבי יחד עם קבוצה גדולה של יהודים, ומה שקרה עם אותם היהודים, היא לא רצתה לספר לי. יש לי עוד אחות, פייגלה, וכן גיסה בשם זיסל באוטבוצק. הן נשלחו עם הטרנספורטים של יהודי וארשה לטרבלינקה, ומן הסתם הורעלו בתאי-הגאזים. מפיה של האשה הנ"ל, קשקובסקי מווילנא, קיבלתי דרישת שלום גם על שני אחי, משה"ל ואברהם-בער. מפיה נודע לי כי הם מזמן נחטפו למחנות. מה קרה איתם, אני לא יודע. מי יודע אם הם לא עברו מזמן תחת ידי כ'מוזלמאנים' חיים או מתים, בתוך הטרנספורטים שהובאו לכאן. זהו הסך הכל של משפחתי – ואני נאלץ להמשיך לחיות כאן, עדיין, בעומדי על סף הקבר.

(מתוך יומן שהתגלה מתחת למשרפות במחנה אושוויץ-בירקנאו, זכור, ב, עמו' 55)


 

ר' חיים זלמן גרדובסקי הי"ד, מפקד מחתרת ה'זונדר קומנדו' במשרפות אושוויץ-בירקנאו, נולד בסובאלקי בסביבות שנת 1910, כבן בכור לאביו ר' שמואל גרדובסקי ולאימו שרה. משפחתם התייחסה לרב המפורסם של קהילת לאזדיי, הגאון ר' אברהם בער, מחבר הספרים 'מחזה אברהם' ו'אבן לב'.

ר' שמואל העביר מידי ערב שיעור בגמרא, ושימש בשבתות ובחגים כ'בעל קריאה' בבית המדרש הגדול בסובאלק, תפילתו הנלהבת הייתה סוחפת את הציבור בימים הנוראים ומעוררת אותו לתשובה. ר' שמואל נמנה על חשובי הקהילה. הוא נודע כסוחר בגדים ישר ונאמן, בעל מידות טוב, המקפיד על שמירת הלשון ומוכן תמיד לסייע לכל נזקק. רעייתו שרה הייתה אשה צנועה וטובת לב שהצטיינה בהכנסת אורחים. הם שלחו את ילדיהם ללמוד תורה בישיבות.

ר' זלמן היה בן תורה, ממקורבי רב הקהילה, הרב דוד ליפשיץ. הוא היה פעיל מאוד בעבודה ציבורית, בפרט כמנהיג בארגוני הנוער. הוא נמנה על מייסדי 'תפארת בחורים' והיה פעיל שם יחד עם אחיו, ר' אברהם בער ור' משה, שהיו תלמידי ישיבת לומז'ה והצטיינו בתורה וביראת שמים. ר' זלמן היה פעיל בוועד הציבורי, בראשותו של הרב דוד ליפשיץ, שסיפק אוכל כשר למאות חיילים יהודים ששירתו בצבא הפולני ודאג לארח אותם בשבתות ובמועדים. לקראת פסח היה ר' זלמן עורך את כל הסידורים הנדרשים לקיומו של סדר ציבורי בהשתתפות חמש מאות חיילים, בניהולו של הרב ליפשיץ. יתכן ובתקופה מסויימת עמד ר' זלמן בראש התנועה הריוויזיוניסטית בעירו. גיסו , ד"ר דוד ספרד, כתב שר' זלמן היה בעל עמדות מוצקות באשר להכרחיותה של הפעילות הציונית, השואפת לחלץ את עם ישראל מתנאי דיכוי והשפלה, ובאשר לאמונה הדתית. הוא ייחל לעלות לארץ ישראל עם כל משפחתו ומשפחת אשתו.

בספר סובאלק מובאת עדותה של גברת חנה לויתן-ריבאלד שהגיעה לאושוויץ, ניצלה והחזיקה מעמד בעזרת סיוע מיהודי סובאלק שסיכנו את חייהם לספק לה מוצרי מזון. בין המסייעים לה היה ר' זלמן גרדובסקי, שהודיע לה 'כי כאן חייב כל אדם להתחזק בעצמו, וכי על אוכל אין לי מה לדאוג, הם כבר ידאגו לספק לי אוכל'. יעקב פריימארק העיד כי ר' זלמן שלח אותו לאתר אנשים יוצאי סובאלק, וסיפק לו אוכל להעביר להם.

ר' זלמן שכל את אשתו סוניה (שרה) ואת כל משפחתו בשואה. רובם נספו באושוויץ. בהיותו במחנה ההשמדה, נאלץ ר' זלמן לעבוד במשך 16 חודשים ב'זונדר-קומנדו' ('פלוגת עבודה מיוחדת' שעסקה בשריפת גופות הנרצחים ובטיפול ברכוש שהותירו אחריהם), במשרפה מס' 4. הוא כתב בסתר יומן על מנת לספר לדורו 'רק מעט מן המעט ממה שהתרחש בגיהנום זה בירקנוי-אושוויץ'. היומן נכתב באופן אנונימי. בהקדמת היומן ביקש מחברו שכל מי שימצא את כתביו, יברר בתחילה את זהותו אצל קרוב-משפחתו שהתגורר בניו יורק, ולבקש ממנו שישלח תמונתו שלו ושל אשתו, על מנת לפרסמה בייחד עם כתביו.

היומן, שנכתב בכתב צפוף ביידיש במספר פנקסים, הוסתר בתוך קופסה שהוטמנה מתחת למשרפות. הקופסה אותרה כחודשיים לאחר שחרור מחנה אושוויץ. רק קטעים מהיומן של ר' זלמן נתגלו. המוצא מכר את הפנקסים לר' חיים וולנרמן, אשר הקדיש חודשים רבים בשכתוב והעתקת הדפים, שחלקם היה רקוב ומפורר. אחרי שנים של התרוצצויות וניסיונות למצוא גורם רשמי שיעזור בפרסום כתב היד הנדיר ולאחר מאמצים מרובים, הצליח חיים וולרנמן להדפיס את היומן על חשבונו, על מנת למלא את צוואת המחבר הקדוש למסור לציבור דין וחשבון מקורי ומלא על מה שהתרחש באושוויץ-בירקנאו, כדי שעם ישראל יזכור לנצח – ולעולם לא ישכח. היומן יצא לאור בירושלים, בשפת המקור (יידיש), בשם 'אין הארץ פון גיהנום'.

ביומנו הוא מבטא את ייסוריו האיומים לנוכח המחזות המזוויעים, הרציחות הנוראות והעינויים האכזריים, להם היה עד ראיה. הוא נסער לקול בכיים של ילד ואשה ולנוכח אין האונים של הזקן החלש. בכתיבתו, מתאמץ ר' זלמן, למרות התנאים הנוראיים בהם חי, לתאר באופן ברור ומקיף ככל האפשר, את מה שהתרחש במקום הכיליון. הכתיבה הינה ביידיש ספרותית עסיסית, בסגנון אמוציונאלי. המחבר פונה אל הקורא ומלווה אותו על פני מסע הייסורים של היהודים במהלך השואה, משלבי הגירוש, המשלוח בקרונות הרכבת, הכניסה לאושוויץ והסלקציה. בעמוד הראשון של פנקס הרשימות הדגיש המחבר כי לחיבורו יש ערך רב חשיבות להיסטוריונים. מתוך היומן ניתן לעמוד על אהבתו הגדולה של ר' זלמן לעמו, על זעקת השבר על השמדת העם, ועל הצורך שיהדות העולם תנקום את דמם של מיליוני הקדושים.

היומן מסתיים עם תיאור היומנים הקבורים וההכנה למרד. חיילים סובייטים שבויים, המחתרת הפולנית והמחתרת הקומוניסטית, לא סייעו למרד, ואף ניסו למנוע מהיהודים לצאת אז למרד. ביומן הודגיש כי התכנון החל זמן רב לפני הקרב, אך הביצוע התעכב שם קשיים שהערימו חלק מחבריו למחנה.

אחרי כל משלוח יהודים שנשרפו, היה ר' זלמן מתפלל בבכי בבלוק, באומץ רב, כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין, ואומר קדיש על הנרצחים. הוא התאבל על חילול ספרי הקודש, הטליתות והתפילין שנשרפו, והיה צועק בלי הרף שהוא חוטא בגלל תפקידו ב'זונדר', והוא מבקש שיכפר במותו על חטאו וחטאי חבריו אנשי ה'זונדר'.

הוא הצליח לשכנע את חבריו המיואשים ב'זונדר', ובהם הרב יהודה לייב לנגפוס ור' זלמן לוונטאל הי"ד, למרוד ולהתנגד לנאצים, ביציאה לקרב של התאבדות, על מנת לפוצץ את המשרפות בערב יום הושענא רבה תש"ד (07.10.1944) ולעצור בכך את פעולות הרצח ההמוני. החברים המחתרת יצרו קשר עם קבוצת נשים שעבדה במפעל לייצור חומר נפץ, והן החלו להעביר מידי יום כמויות קטנות של חומרי נפץ למחתרת. על פי התוכנית היה על חברי המחתרת להשתלט על החיילים הגרמנים בשעת מסדר הערב, לפוצץ ארבע משרפות, לחתוך את הגדר ולברוח.

ר' זלמן גרדובסקי הוא שייזם את מרד אנשי ה'זונדר', עמד במרכז כל ההכנות למרד והתייצב בראש המרד. במהלך המרד נהרג ר' זלמן בפיצוץ קרמטורים מס' 3, בעת שפיקד על הקרבות. שמו, כמנהיג המרד, מוזכר בכתב היד של זלמן לדונטאל ובספרם של אוטו קראוס ואריך קולקא.

לדעת יהושע אייבשיץ, העובדה שראשי המרד היו יהודים דתיים יראי שמים, גם בהיותם ליד כבשני אושוויץ, תרמה לכך שספרות השואה ה'ממסדית' התעלמה מפועלם, כך שרק מעט נכתב על מרד ה'זונדר קומנדו'.

חלקים מיומנו של ר' זלמן גרדובסקי פורסמו בתרגום עברי בקובץ 'זכור' ובספר הזיכרון לקהילת סובאלק ובנותיה. בשנת 2012 הצליח ד"ר יוסי וולנרמן מירושלים, בנו של חיים וולנרמן, להוציא לאור את היומן התרגום עברי מקצועי, עם מבוא נרחב על זלמן גדובסקי, פועלו ומשפחתו.

פעולת המרד שובשה לאחר שהגרמנים הגיעו בהפתעה למשרפות, ארבע שעות לפני השעה שנקבעה לפעולה, והחלו לעצור את קבוצת אסירים ולגרשם. האסירים גילו התנגדות, והגרמנים החלו יורים עליהם ללא אבחנה. עשרות אסירים הצליחו לפרוץ את הגדרות ולברוח מהמחנה, אך לא ברור האם יש בקרבם ניצולים, או שכולם נרצחו במהלך המצוד שנערך אחריהם. במהלך הפעולה נרצחו בתוך המחנה כ-450 אסירים יהודים, לאחר שהצליחו למוטט את אחד מהמשרפות ולגרום נזק למשרפה נוספת. בעקבות כך, הושבתו המשרפות ולא שבו לפעול.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – סוכות

הידור המצוות הידור הנפש[1]

בימים אלו בהם אנו מקיימים את המצוות באהבה ובשמחה, הישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים, ורוצים ומשתדלים

תמונת הרב אברהם יצחק בלוך הי"ד

הרב אברהם יצחק בלוך הי"ד

ששמחת המצוות המיוחדות והזמניות תשפיע ותקרין למצוות ה'תמידיות' ה'רגילות' כמו תפילה ולמוד התורה. הרי גם מהדרים אנו במצוות לקיימם, וסוגיות הלכתיות של הידור מצוה עולות בשירת תורה לעיסוק בשיעורי ההידור, צורתן וכו'. בספר שעורי דעת מאמריו של הרב אברהם יצחק בלוך זצ"ל הי"ד (בנו של הרב יוסף בלוך זצ"ל ראש ישיבת טלז) מוצאים אנו סוגיית 'הידור הנפש' וכך כתב במאמרו תפארת החיים:

חיים שיש בהם תפארת והידור  משפיעים על הנפש להביאה לשלימות והתאמה בכוחותיה. לעומת זה, מי שבנפשו שוכנת השלימות וההתאמה יאהב ויחפוץ שיהיו עניניו ביופי ובהידור לתפארת חייו. סיבת הדבר נעוצה בכך שבכל ענין רוחני או גשמי, היופי שבו הוא מצד התאמת כל הפרטים הטבועים בו לשלימות אחת. ולכן בד בבד הוא כמו שהיופי וההידור בעניניו של האדם משפיעים על נפשו פנימה להתאמה ולשלימות, כן הוא מאידך גיסא – מי שיש בו התאמה ושלימות יחפוץ שיהיו עניניו ביופי ובהידור…

אך כשבא האדם לרומם את חייו במעלה זו, ליפות ולהדר את כל עניניו הסובבים אותו, עלול הוא לנטות מנקודת האמת, וגדול החשש שיחליף את מעלת הנפש במגמת חשק נועם החושים. ולכן ברצוננו להשיג מעלה זו, עיקר ההנהגה של יופי והידור תהא בעניני המצוות, דהיינו שיהיו מעשי המצוות הנעשים על ידינו עשויים ביופי ובהידור, וכדרשת חז"ל (שבת קל"ג ע"ב) תניא 'זה אלי ואנוהו' התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה וכו'. והנה מלבד מה שהורונו חז"ל בזה שצריכים המצוות עצמן להיות נאות, דהיינו סוכה נאה, לולב נאה וכן הלאה.

עוד לימדונו בזה שגם אתה עצמך תתנאה במצוות, שבעשות האדם מצוה נאה אף הוא עצמו מתנאה ומתעלה. והביאור בזה כי הארת השלימות והרוממות שתאיר בו מהנוי וההידור  שבמצוותיו תתפשט שיתרוממו עמהם שאר עניני חייו. כך יהיה כל כולו 'תוכו ובראו – נאה' וישפיעו מעשיו עליו שכל חייו וכוחות נפשו יהיו נאים, אחוזים ומוכתרים במדת התפארת…

גם בנוגע לחינוך כשחיי האדם מלאים הוד תורה והדר מצוה, יתחבבו גם על בני ביתו חיי התורה וקיום המצוות ויתחנכו לכך. ומכלל זה הוא שנכבד ונענג את השבתות בשמחה ובשירה ובזמרה, ולהשתדל שעשייתנו את המצוות תהא בהתרוממות הרוח ובשמחת נפש, כי בזה תהיה השפעה גדולה ונאצלת עליהם, בראותם חיים מלאים הוד והדר כראוי. רק כשעושה את המצוות בנוי ובהדר המושכים את הנפש יוכל להגיע להתרוממות הרוח ושמחת הנפש, ואז תתקדש המצוה עליו ועל כל סביבתו ויתברה כבוד שמים. עכ"ל הרב אברהם יצחק בלוך[2] זצ"ל הי"ד.

מצות הישיבה בסוכה ללמדנו שמירת היראה מתוך גדלות והגבהה

הרב מאיר לייב פרייא[3] זצ"ל הי"ד בספרו שבט מישור מבאר מטרת הישיבה בסוכה כדי לשמור על הנפש ברוממותה

תמונת הרב מאיר יהודה פריי הי"ד

הרב מאיר יהודה פריי הי"ד

וזלה"ק בדרוש לסוכות:

…למה ציוה ה' יתברך לישב בסוכה סמוך ליום כפורים דוקא? וי"ל הכוונה כתיב (ויקרא כ"ג מ"ג) לְמַעַן יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה' אֱלֹקיכֶֽם, ואמרו רז"ל דסוכות אלו ענני כבוד היו שהקיפום מכל רוח ומלמעלה ומלמטה הנה העננים הללו לא היו נצרכים להם כל כך כי כאשר עשו את העגל, נסתלקו עד שהתחילו לבנות  המשכן, הרי שהיו יכולים להיות בלעדם ולפיכך ענני כבוד שמם, להורות שהיו רק לכבודן של ישראל, כי דבר יקר וחשוב כמו אבני חפץ ומרגליות דרך בני אדם לנותנן כלי בתוך כלי, כמו"כ ישראל מחמת חביבותם אצל ה' יתברך הסביבם והקיפם בעננים.

אקדים דברי מו"ח…הרב ישעיהו ערנפלד זיע"א על המדרש (תנחומא שמות) שכפתה בת שבע את שלמה בנה על העמוד ומייסרתו. דהכוונה אם יקרה לאדם חשוב ורם המעלה שנכשל באיזו עבירה, יספיק לעוררו ולהראות באצבע על ערכו ומעלתו וע"י זה יתנחם על רעתו ויתאמץ להטיב דרכו. והנה שלמה המלך שהיה חכם מכל אדם ומלך בישראל ואם היו צריכים להוכיחו, היה די להראות על מדרגתו הגדולה ובזה לבד כבר הוכח ונתייסר. וזה שאמר שכפתה בת שבע את שלמה על העמוד, כלומר הזכירה לו את עמדתו הגבוהה והנכבדה כי גדול הוא ליהודים, ובזה עצמו יסרתו .

וזה שאמר שכפתה בת שבע את שלמה על העמוד, כלומר הזכירה לו את עמדתו והנכבדה כי גדול הוא ליהודים, ובזה עצמו יסרתו. [ע"כ מהרב ישעיהו ערנפלד.] הנה ההוראה באצבע על מעמדו הרם, לא תועיל רק קודם שיחטא, כדי שלא יחטא ואף לאחר כך כל זמן שלא נשרשה והורגל בחטא ונקל לו עדיין לפרוש ממנו, מה שאין כן אחר שכבר הורגל ונשרש בו לא תועיל עוד הזכרת מדרגתו. ולכן צוה ה' יתברך לישב בסוכה סמוך ליום הכפורים דוקא כי ביום הכפורים חזרנו בתשוב ונטהרנו מכל העוונות וע"י ישיבתנו בסכה נזכור חשיבותנו ומעלתנו שהקיף ה' יתברך אותנו בענני כבוד, וע"י זה נמנע מלחטוא ולכן החודש השביעי הזה דוקא שנפשנו מטוהרה מספיקה לנו ישיבתנו בסוכה שלא נתפתה לעצת היצר הרע…עכ"ל הרב מאיר לייב פרייא זצ"ל הי"ד.

ענין האושפיזין

וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, כְּתִיב בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, וּלְבָתַר יֵשְׁבוּ בַּסֻּכּוֹת. בְּקַדְמֵיתָא תֵּשְׁבוּ, וּלְבָתַר יֵשְׁבוּ. אֶלָּא, קַדְמָאָה לְאוּשְׁפִּיזֵי. תִּנְיָינָא, לִבְנֵי עָלְמָא[4]. (זהר ח"ג אמור ק"ג ע"ב)

ביאור עפ"י המתוק מדבש: בתחילה כתיב בסכות תשבו, ואח"כ כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. ויש לשאול למה תחילה כתוב 'תשבו' בלשון נוכח ואח"כ 'ישבו' בלשון נסתר, ומשיב אלא הראשון הוא להאורחים העליונים, השני הוא לבני העוה"ז כלומר לבני ישראל. (ראה המשך דברי הזהר וביאורם בהערות).

בספר מאיר עיני חכמים החדש (ח"ג עמ' רנ"א) בחלק קדשי יחזקאל לסוכות כותב הרב יחזקאל הלוי האלשטוק זצ"ל הי"ד בנו של הרב מאיר יחיאל הלוי האלשטוק[5] זצוק"ל אדמו"ר מאוסטרובצא בביאור דברי הזהר האלו וזלה"ק:

…עוד יש לבאר באופן אחר דברי הזה"ק הנ"ל… דהנה כתיב (ויקרא כ"ג מ"ב)  כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת, דרצון ה' יתברך היה דכל נשמות ישראל אפילו הפחותים שבהם יהיה לו כסיפת הנפש ליתב בצילא דמהימנותא ולהמשיך עליהם נועם עליון מצות סוכה, ולכך ציוה לעשות הסוכה מפסולת גורן ויקב, דהתבואה בעצמה רמז הוא להקדושים אשר בארץ המה, כמו דכתיב (ירמיהו ב' ג') קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לַיקֹוָ֔ק רֵאשִׁ֖ית תְּבוּאָתֹ֑ה, והשפלים שבהם נקראים 'פסולת גורן ויקב' ומאין יבוא התשוקה להפחותים ההם לישב בצילא דמהימנותא עילאה? לזה ציוה ה' יתברך מצות סוכה ונתן ציווי להשבעה רועים אושפיזי עילאי לבוא מעולם העליון אל הסוכה, וכשהאבות יבואו אל הסוכה טבע הבן לשאוף ולכסוף להיות אצל אביו ולשבת עמו בצלתא חדא, וממילא ע"י זה כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת. וזה הפירוש 'קדמאה לאושפיזי, תניינא לבני עלמא' היינו שע"י האושפיזין  יבואו כל ישראל לישב בסוכה, ולכן שיעור הסוכה הוא כדי להחזיק ראשו ורובו ושולחנו (סוכה ב' ע"ב) כי עיקר שאיפת הבן להיות סמוך על שולחן אביו, וכשרואין את אבותם יושבים מסביב שולחן הסוכה כולם באים לשבת בצילא דמהימנותא ונתעלה גם הפסולת של גורן ויקב בהתקשרות עם קדושת הסוכה. עכ"ל הרב יחזקאל האלשטוק זצ"ל הי"ד.

כונות פשטיות מוסריות בכווני נענוע הלולב

האדמו"ר מקאליב הרב מנחם מנדל טאוב[6] זצ"ל בספרו קול מנחם (ח"ו מהדורה ג') כותב במאמרי סוכות וזלה"ק: אמרתי בס"ד בדרך אפשר כוונות פשטיות על ענין הנענועים ממה שחנני ה', ויה"ר שיתקבלו הדברים למעלה לנחת לפניו יתברך.

דרום – זה חכמה, הרוצה להחכים ידרים וְֽ֭הַחָכְמָה מֵאַ֣יִן תִּמָּצֵ֑א (איוב כ"ח י"ב), אַ֣יִן זה סוד מסירות נפש, ששם עצמו  לאין ממש, בחינת אפילו נוטל את נפשך, ולכן צריך לכוון בנענועי דרום להגיע לחכמה.

צפון – לכוון לזכות למחשבות טהורות, שהוא החלק הצפון באדם והטמון שבאדם, וגם יתפלל על הגזירות רעות שמקורם בצפון שיתבטלו מעלינו ויחולו על ראשי שונאינו ומקטרגינו, ועל המשיח שעודנו מכוסה וצפון שיתגלה עלינו במהרה דידן.

מזרח – זה יעקב כמו שנאמר ויזרח לו השמש. בית המקדש המקווה נגד יעקב אבינו ע"ה, ועלינו להתפלל שיזרח לנו השמש שמשו של יעקב, שיבנה בית המקדש במהרה[7].

מעלה – לחבר עצמו למעלה ששם הוא המקור והשרש, משם נשמתו חוצבה, וכמובא בספרים הקדושים שהאדם הוא בחינת אילן הפוך ששרשיו תקועים למעלה וענפיו ובדיו משתרעים למטה, וכמו"כ לבקש מלפניו יתברך על האיתערותא דלעילא, ועל הסייעתא דשמיא, שתגיע אליו מלמעלה. בחינת 'ישלח עזרך מקודש'.

מטה – עברנו את השלב של 'שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו, עלינו לדעת שהגיע הזמן של 'מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון' ועלינו להיות ראויים ומוכנים לכך, ואז תבוא החתימה של הגאולה שנקרא 'עפר ואפר' [וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר… וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר (בראשית י"ח כ"ז)].

מערב – אחרי שעברנו כל ההכנות הנ"ל, תתגלה אז מלכותו יתברך ויבקע כשחר אור השכינה הנמצאת במערב, ויקויים אז כִּֽי־בָחַ֣ר ה' בְּצִיּ֑וֹן אִ֝וָּ֗הּ לְמוֹשָׁ֥ב לֽוֹ (תהלים קל"ב י"ג). עכ"ל הרב מנחם מנדל טאוב זצ"ל.

ניסוך המים מראה מעלתם של ישראל

הרב יהודה סגל הלוי רוזנר[8] זצ"ל הי"ד בספרו דרשות רבינו בעל האמרי האמרי יהודה (דרוש לסוכות שנת ת"ש) כתב וזלה"ק:

…יובן ענין שמחת בית השואבה מדוע דוקא בשאיבת מים ונסוך המים גדלה השמחה כל כל, והלא אמרו חכמינו ז"ל (ברכות ל"ה ע"א) איזה דבר המשמח אלקים ואנשים, זה היין, ואין אומרים שירה אלא על היין, וכתיב יין ישמח לבב אנוש…ואם כי בפשיטות יובן שכל קרבן ומתנה שיתן יש לו חשיבות או מצד הדבר בעצמו אם הוא יקר הערך, ולפעמים אף כי המתנה הוא דבר קטן יש לו חשיבות מצד הנותן שבא מאדם חשוב, או מצד המקבל כי זה דבר גדול וחשוב מאוד, שמקבל הקב"ה מישראל נסוך המים הגם שהוא מצד עצמו פחות הערך כי מצויה בכל מקום בחינם, זה מראה חשיבות ישראל וגודל ערכם בעיני ה'.

הטעם לשינוי הסדר בין התורה למשנה בדיני ארבעת המינים 

וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל (ויקרא כ"ג מ')

מבאר בספר זכר חיי"ם לרב חיים יהודה מאיר הגר[9] זצ"ל במאמר לסוכות וזלה"ק:

בטור או"ח תרמ"ה הביא הפסוק, ושוב כתב והנני מפרש אותה על סדר המשנה[10].

והנה אף שפשטות כוונת הטור הוא לפרש למה שינה מלשון הקרא [ראה בהערה], המשנה גופא למה שינתה מלשון הקרא. ויש לומר בהקדם מה שאמרו בספרים הקדושים, עיין בדברי כבוד קדושת זקני הצמח צדיק בפרשת ויחי ובשם הרי"מ פרשת נשא שבאמת מדין תורה האדם צריך להיות קודם בבחינת 'סור מרע' ואח"כ 'ועשה טוב' כי אם אינו בבחינת סור מרע, יש ח"ו יניקה להחיצונים מהמצוות ומעשים טובים שעושה, כיוון שנפשו עדיין לא מטוהרה. ומוסיף זקני זצ"ל שזה אמור בדורות הראשונים אבל בדורות שלאחר מכן אם ירצה האדם להמתין שלא להיות עשה טוב, עד שיהיה קודם בבחינת סור מרע, אזי יבלה ימיו ושנותיו ולא יעשה מצוה כי מי יאמר 'זכיתי לבי'. לכן מן הנכון שיהא שיהא עשה טוב קודם, ובעשיית מצוות יקבל עליו תשובה באמת על מעשיו הקודמים שלא ישוב עוד לכסלה, ואם כן ע"י העשה טוב זוכה להיות בחינת סור מרע גם כן יעויין שם.

והנה נודע שהראשי תיבות של לול"ב הם ו'טהר ל'בנו ל'עבדך ב'אמת, שמשמעו להכיר ולהתבונן בגדלות הבורא יתברך שמו. ואתר"ג נוטריקון את'בואני ר'גל ג'אוה (תהלים ל"ו י"ב) שמשמעו להתבונן ולהכיר בשפלות עצמו. ולכן התורה הקדושה מתחלת באתר"ג הרומז לסור מרע שהוא המובחר לעשות הטוב רק אחרי שהיה סר מרע, וידע מקודם שפלות עצמו. לא כן חכמינו ז"ל אמרו לנו שאי אפשר לחכות עם קיום כל התורה כולה עד שנגיע למדריגה הנ"ל להסיר הרע ומי יאמר 'זכיתי לבי', ועלינו דוקא להתחיל בעשה טוב שהוא הלול"ב המרומז לגדלות הבורא והרצון לעשה טוב כנ"ל שהוא ראשי תיבות ו'טהר ל'בנו ל'עבדך ב'אמת.

ואפשר שמפני טעם זה תקנו חכמינו ז"ל גם הברכה על הלולב דייקא, לרמז כי אדרבא ע"י עשיית הטוב באמת נזכה לבוא לשאר המינים הרומזים על סור מרע ויהיו טובים השנים מן האחד. עכ"ל הרב חיים יהודה מאיר זצ"ל.


[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו, בנם משה יצחק ז"ל. יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ז"ל ואשתו פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל אודים מוצלים מאש שלא זכו לזש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.
לרפואת יעקב בן גלדיס כתון, נחשון יעקב בן ידידה אירית, בתושח"י.
לעילוי נשמות הקדוש לוי יצחק ב"ר שלמה (פש) הי"ד, שלום דוד הלוי ב"ר צבי (גרנט), הרב משה חיים בן הרב פישל זצ"ל (דימנטמן)
מו"ר הרב שמואל בנימין ב"ר יהושע (הרלינג) זצ"ל הי"ד נהרג בכ' בתשרי תשס"א אושפיזין דיוסף הצדיק.

 

[2] הרב אברהם יצחק בלוך (תר"ן-כ' בתמוז תש"א) גדל תחת אביו הגדול הרב יוסף יהודה לייב בישיבת טלז אותה הקים סבו הרב אליעזר גורדון זצ"ל. בהיותו צעיר לימים כבן שלשים, נתמנה לצד אביו בתפקיד ראש הישיבה. לאחר פטירת אביו בתר"ץ, נתמנה לראשות הישיבה וכן לרבה של טלז. אחיו הבכור הרב זלמן ששימש כמנהלה הרוחני של הישיבה ומו"צ בעיר, מיד לאחר הלויית אביהם הודיע על ויתורו לתפקיד רב העיר כדי שאחיו הצעיר הרב אברהם יצחק ששימש בראשות הישיבה, יכהן בתפקידו זה וכן ישמש כרבה של העיר (דבר שהיה מקובל באותה תקופה, שראש הישיבה הוא גם רב העיר).
מעמד מסירת השעורים היה רב רושם בו עמדו מאות תלמידים מסביבו כחצי גורן עגולה, הרב פתח ביסוד הדברים ואז התלקחה ריתחא דאורייתא, הרב שיתף את תלמידיו בסוגיה, התיחס לכל תלמיד והערותיו, ביניהם מהמבוגרים היו בקיאים בש"ס כולו!)
בשבת בזמן בין הערביים היה מזמין לביתו את בני השעורים הגבוהים, כששים בחורים ישבו לפניו ומזמרים זמירות של 'רעווא דרעווין' והתלמידים היו שואלים שאלות בעניני הפרשה, הרב הקשיב להם וכשסיימו השתררה דממה והרב החל לשאת דברים נעלים ומרוממים שלא נראו קשורים לשאלות שהועלו, אך במהלך השיחה קיבל כל אחד מענה לשאלתו, והארה למה שהיה זקוק לו. הכל פרח ושגשג עד שבאה רוח הסערה המחרידה ומחריבה לעולם – השואה.
בעש"ק פרשת קרח ב' בתמוז הגיעו המרצחים לבית הרב הוציאוהו עם כל משפחתו לרחבת השוק של טלז, שם רוכזו יהודי העיירה. הרב הסתובב בין אנשי קהלתו ועודדם לשוב בתשובה שלימה ולמסור נפשם על קדוש ה'. כל הקהל אמרו 'וידוי' מילה במילה וכמתואר עפ"י עדי ראיה: הפחד סר מלבות כולם כי נתרוממו לעולם אחר, גבוה מכל הסובב אותם. אף הגרמנים נשתתקו והביטו בהשתאות על גבורי הרוח, שוב נפגשו באמת הנצחית שבעם ה' וחזו ברוחו הכבירה ובנשמתם העליונה. בסופו של המעמד הנשים שולחו לביתם, והרב גם שוחרר אך רצה להשאר עם עדתו. שלשה שבועות הוחזקו בצריף ביער סמוך לטלז. ביום שלישי כ' בתמוז תש"א טרם צאתם לדרכם האחרונה, ביקש מבתו (לימים הרבנית חיה אוזבנד בארה"ב) שתקרא לפניו מהלכות קדוש ה' ברמבם. לאחר מכן הוצאו להריגה כולם, אשתו וילדיו נרצחו מאוחר יותר. אחיו הרב אליהו מאיר שהיגר לארה"ב המשיך להבעיר את אש הקודש של טלז במדינה זו. הרב מרדכי גיפטר זצ"ל היה אחד מגדולי תלמידיו.

[3] הרב מאיר לייב פריא (תרל"ח – כ"ו בסיון תש"ד) נולד בסרדהלי (הונגריה) לאביו ר' יצחק צבי שהיה חתנו של הכתב סופר הרב אברהם שמואל בנימין סופר. בבית זה נתאחדו תורה וגדולה במקום אחד. נשלח ללמוד בישיבת הרה"ג הרב מרדכי וינקלר הלבושי מרדכי שקירבו אליו מאוד מכיוון שראה את יכולתו. אותו זמן לקח הרב מרדכי וינקלר את הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל לחתן לבתו, שלימים נעשה רבה של ירושלים, ונקשרו קשרי ידידות בינו לבין הרב מאיר לייב פריא. משם המשיך ללמוד בישיבת השבט סופר (בנו של הכתב סופר) שעטרהו בסמיכת חכמים. רבו הקודם הרב מרדכי וינקלר גם סמך ידו עליו. אותה תקופה הציעו לו את בתו של הרב ישעיהו ערנפלד (הביא מדבריו לעיל במאמר) מרת מירל. הוא עבר להתגורר בעיר שוראני וכשנפטר חותנו שהיה רבה של העיר, נתמנה תחתיו. לאחר שנים למרות שהוצעו לו רבנות בערים חשובות כמו אוהעל וגרוסוורדיין סירב, ונשאר במקומו ובישיבתו שהקים בשוראני. הרבה לדבר על לב תלמידיו להחדיר בתוכם אמונה תמימה וטהורה, יראת שמים אמיתית יחד עם התמדה בלמוד תוך שמירת סדרי הישיבה, מעוטרת עם התנהגות נאותה של נמוסים ודרך ארץ עם הבריות.
בכל בוקר היה אומר ברכות השחר בקולות וברקים בהתלהבות עצומה והיו אנשים רגילים לבוא ולהקשיב לברכות התורה שלו. היה טובל מידי יום במקוה פרטי בביתו שבמשך שנים לא ידעו על כך דבר. מכל קצוות תבל נשלחו אליו בקשות עם שמות להתפלל עליהם, כך התברר רק לאחר פטירת הרבנית כאשר נעשה סדר בספריו נמצאו המכתבים הללו. דודו הרב שמעון סופר מערלוי זצ"ל אמר שכוח התורה שלו גדול בשמים, וברכותיו עושות רושם.
בשנת תרצ"ח החליט לעלות לארץ ישראל וקיבל אישור עליה, פטירתה של אשתו לאחר זמן קצר של מחלה, עיכב תכניתו ולאחר שהחל להתאושש משברו האישי, כוסו שמי אירופה בענני שחור של המלחמה, והוא החליט להשאר עם בני עדתו. בעצומם של שנות השואה בתש"ג הדפיס את ספרו זה שבט מישור דרשות על התורה ומועדים, גרגרים מועטים מדברי הלכה, הם ששרדו מחידושי סוגיות רבים שלו וכן מקובץ תשובות שעלו בלהבות עם מחברם. מתוך ששת ילדיו (בנים) נותרו שלשה, השלשה האחרים עלו בסערה השמיימה יחד עם אביהם.

[4] המשך דברי הזה"ק הם המקור להזמנת האושפיזין, לכן אציגם לפניכם: קַדְמָאָה לְאוּשְׁפִּיזֵי, כִּי הָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, כַּד הֲוָה עָיֵיל לַסּוּכָּה הֲוָה חַדֵּי, וְקָאֵים עַל פִּתְחָא דְסּוּכָּה מִלְּגָאו, וְאָמַר נְזַמֵּן לְאוּשְׁפִּיזִין. מְסַדֵּר פָּתוֹרָא, וְקָאֵים עַל רַגְלוֹהִי, וּמְבָרֵךְ, וְאוֹמֵר בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזִין עִלָּאִין, תִּיבוּ. תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזֵי מְהֵימְנוּתָא, תִּיבוּ. אָרִים יְדוֹי, וְחַדֵּי, וְאָמַר זַכָּאָה חוּלָּקָנָא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב, כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ וְגוֹ', וַהֲוָה יָתִיב.
ביאור עפ"י המתוק מדבש: הראשון הוא להאורחים העליונים, כמו שהיה מנהגו של רב המנונא סבא, כשהיה נכנס לסוכה היה שמח, כי ע"י שמחת לבב יכולים להראות פנים מאירות אל האושפיזין, והיה עומד על פתח הסוכה מבפנים, ואמר נזמין את האורחים וכו'

[5] האדמו"ר מאוסטרובצה הרב מאיר יחיאל הלוי האלשטוק זצוק"ל מגדולי וחשובי האדמורים בפולין לפני השואה. היו לו שני ילדים. בנו הרב יחזקאל זצ"ל הי"ד נספה עם כל משפחתו בלי להשאיר זכר (דברי תורה ממנו נחרטו בספר מאיר עיני חכמים של אביו בתוספת מיוחדת בשם: קדשי יחזקאל (מהדורה חדשה ג"ח תשע"ט-תשפ"א). בתו היחידה מרת חוה שנשאה לרב דוד סילמן זצ"ל שנפטר בדמי ימיו בתרפ"ב. ילדיה נספו בשואה. נצר ממשפחה זו המשיך ללבלב ולקיים זכר למשפחה עם עלותו לארץ ישראל לפני השואה של בנה רבי יחיאל סילמן. תולדותיו נכתבו בספר אספקלריה המאירה (תשע"ט).

[6] האדמור מקאליב הרב מנחם מנדל טאוב זצ"ל (תרפ"ד-כ"ג בניסן תשע"ט). אביו הרב יהודה יחיאל היה האדמור החמישי בשושלת קאליב (עיירה בטרנסילוניה סמיכות להונגריה). בתקופת השואה גורש למחנה ההשמדה אושויץ שם עבר את שיא התופת בהיותו נתון בביתן הנסויים הרפואיים הנוראים של ה'רופא' השטני. (בד"כ גם בסיורים במחנה ההשמדה לא ניתן להכנס לשם). לאחר השואה הגיע לשבדיה שם התאחד עם אשתו ומשם לארה"ב. בתשכ"ג הקים את קרית קאליב בישראל בראשון לציון, עלה ארצה ובתשכ"ו קבע מושבו בה. במשך חייו עבר בארץ בכמה מקומות, ביניהם הקים מוסדות בבני ברק, ובאחרונה בירושלים בשכון חב"ד עד להסתלקותו.
כתוצאה מהענויים שעבר במחנה ההשמדה, לא יכל להביא תולדות לעולם. עם זאת השקיע כל חייו להקמת זכרון לקדושי השואה, והמפורסם שבהם הקמת מפעל 'בר בי רב דחד יומא' בו מתכנסים ללימוד ביום אחד אנשים העוסקים לפרנסתם במשך הזמן, התחיל משנת תשל"ב. כמו"כ יזם עריכת אנציקלופדיה 'שמע ישראל' לזכר השואה.

מפעל נוסף שלו אמירת שמע ישראל בכנוסים גדולים אותם קיים. זאת לאחר שבימי השואה כשבאחת מהפעמים הרבות בהן היה על סף מות כפשוטו התכונן לומר 'שמע ישראל' ואז אמר בתפלה-קבלה לקב"ה: אם ישאר בחיים ידאג שלא רק הוא יהודי אחד יאמר 'שמע ישראל' אלא ידאג ויעסוק שיהודים רבים ככל האפשר יאמרו בקול 'שמע ישראל'.

ספרים הנושאים את השם קול מנחם, על התורה, וכן שו"ת ביאורים לתהלים ועוד. ההקדמות הנפלאות מעטרות את ספריו הביאו לכך שהוציאו 'ספר ההקדמות' כספר בפני עצמו.

[7] ונראה לחזק דבריו עפ"י הכתוב (מלכים-א ו' ד') וַיַּ֣עַשׂ לַבָּ֔יִת חַלּוֹנֵ֖י שְׁקֻפִ֥ים אֲטֻמִֽים. פירש רש"י שקופים אטומים – רבותינו פירשו שקופים לשון ראייה ופתיחה והשקפה פתוחים מבחוץ ואטומים מבפנים קצרים מבפנים שלא כדרך שאר חלונות אחרות העשויות למאור להראות שאינו צריך לאורה. ויקרא רבה (אמור ל"א ז') א"ר חנינא חלונות היו לבית המקדש ומהם היתה אורה יוצא לעולם שנאמר ויעש לבית חלוני שקופים אטומים שקופות אטומות היו מקטינות מבפנים ומרחיבות מבחוץ כדי להוציא אורה לעולם.

[8] הרב יהודה סג"ל רוזנר מסעקלהיד שברומניה (תרל"ז-ו' בסיון שבועות תש"ד) נכד של הרב דוד דייטש בעהמ"ח אהל דוד. אביו הרב מאיר יששכר בער זצ"ל שהיה גדול בתורה ביראה ובמעשים טובים גדלו גם בתורה בשנותיו הראשונות. בהיותו כבן י"ד שנים אמר שיעור לפני תלמידים בישיבה. היה מפליג במעלת המחדש חידושים בתורה. היה מתפלל בכסופין וגעגועין כתנוק המתחטא לפני אביו. ביחוד ארך אצלו זמן קריאת שמע. ספירת העומר וברכתה, היה אומר בקול שאגה. ממקום מושבו בעיר סעקלהיד הריץ תשובות לשאלות שנשאל. בניו של הדברי חיים מצאנז זי"ע פארוהו ושבחוהו עד  למאוד (האדמו"רים האחים הרב שלום אליעזר מראצפערט, ורבי ישעיהל'ה מטעשחוב, שנים זכר צדיקים לברכה הי"ד).  נרצח עם אשתו ושבעת בניו, הי"ד.  תשוח"ח לרב צבי פישר שליט"א שבזכותו הגיע אליי עותק של ספר לא מצוי זה, שממנו נערך המאמר לעיל.

[9] הרב חיים יהודה מאיר הגר זצ"ל הקים ביתו עם אחות של הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד מרת רייצא הרב הגר היה בנו של השארית מנחם אב"ד ווישווא  ונכדו של האהבת ישראל מוויזניץ זצוק"ל. שרד את השואה ממחנות ההשמדה ולאחריה פגש את אשתו, נסעו לארה"ב ובתשי"ח עלו לארץ ישראל. למרות הפצרות החסידים שיטול כתר אדמורות סירב כל חייו. היה אחיין של אדמורי וויזניץ האמרי חיים ואחיו המקור ברוך. בי"א באייר תשכ"ט נסתלק לבית עולמו באותו יום של זקינו ר' נפתלי מרופשיץ זצוק"ל. הם לא זכו להקים דורות המשך, רק דברי תורתו שהוצאו לאור לאחר פטירתו הם זכרונם.

[10] במסכת סוכה שני הפרקים הראשונים עוסקים בדיני הסוכה בנייתה וישיבתה, הפרק השלישי עוסק בארבעת המינים ופותח לולב הגזול, רק במשנה ז' מתחילה לעסוק בדיני האתרוג. ואילו בתורה הראשון שמוזכר זה האתרוג, על כך כתב הטור דבריו, והמחבר לפנינו מבאר זאת על דרך דרוש מוסר בעבודת ה'.

ביאור הדמיון בין צדיקים השמחים בייסורים, ובין צאת השמש בגבורתו / הרב אברהם יהושע העשל הלוי גוסטמן הי"ד

תמונת רבי אברהם יהושע השל גוטסמן הי"ד

מהרב הצדיק ר' אברהם יהושיע העשל מדראביטש שליט"א [הי"ד] 'וישב יעקב' בפירוש רש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף. פירוש על פי מה דאיתא בגמרא השמחין ביסורים עליהם הכתוב אומר 'בצאת השמש בגבורתו', והוא מקושי הבנה האיך הם הסמוכות זו לזו,

אך הפירוש הוא על פי מה דאיתא בגמרא, דבכל יום מכים את החמה שתצא לזרוח בעולם, לפי שהחמה אינה רוצה לזרוח מחמת העובדים ומשתחווים להשמש, עד שמוכרחין להכות אותה. ואף על פי כן בעת הזריחה כתיב 'ישיש כגיבור לרוץ אורח'. וכמו כן אנו רואים שיש צדיקים שאינם רוצים היסורים שתבוא עליהם, וכדאיתא בגמרא 'לא הן ולא שכרן', ואף על פי כן אחר כך כשבאין עליהם היסורים, הם שמחים בהם, לפי שהמה ממרקים עוונותם ועתידים על ידי היסורים לעולם הבא. ועל כן שפיר אומר עליהם הכתוב, לפי שהם שמחים ביסורים אף על פי שמתחילה לא רצו בהם, והיא 'כצאת השמש בגבורתו'.

וכמו כן היה יעקב אבינו במדרגה שהיה שמח ביסורים שבאו עליו. וזהו ביקש יעקב לישב בשלווה עם היסורים, עד שקפץ עליו רוגזו של יוסף ואז לא שמח בהם, לפי שהקב"ה אמר לו שאם ימות אחד מבניו זה יהיה סימן בידו אם יראה פני גהינם. אם כן עכשיו שמת יוסף וירד אבל שאולה, למה לו יסורים הללו והיה מצטער עליהם. ודברי פי חכם חן.

(רמיזי תורה ותלמודת זאב, מונקאטש תרע"ד, דף יא עמו' א)


רבי אברהם יהושע השל הלוי גוסטמן [גאטטעסמאן] הי"ד, נולד בלשקוביץ בשנת תרמ"ח (1888) לאימו חיה מירל (ב"ר ישראל רחל'ס אשכנזי מזינקוב, נכדת הרבי מאפטא ומברדיטשב) ולאביו רבי נפתלי משולם פייביש גוסטמן מאולשקביץ, האדמו"ר מסניאטין (משושלת רבי משולם פייבוש הלר מזאבריז' בעל ה'יושר דברי אמת'). משפחת הרבי התייחסה גם לרבי מאיר מפרמישלאן, לרבי ר' ברוך ממז'בוז' ולבעל שם טוב.

בשנת תרס"ו נשא לאשה את מרת שפרה, נכדתו של רבי שלום יולס מסטרי.

רבי אברהם יהושע השל למד אצל גדולי תורה וחסידות בגליציה, היה גדול בתורה והוסמך להוראה על ידי רבי אריה ליב הלוי הורוביץ אב"ד סטניסלב, מחבר שו"ת 'הרי בשמים'. היה אדמו"ר בסטניסלבוב ובדרוהביטש, פלך לבוב (אוקראינה, במזרח גליציה ההיסטורית).

באתר בית המכירות ווינרס מופיעה גלויה שכתב למשפחה של חסידיו בארנגטינה, באלול תרצ"ט (1939), כשבוע לפני שגרמניה הנאצית פלשה לפולין והחלה מלחמת העולם השנייה באירופה. הרבי מזכיר את זכות אבותיו הקדושים ומתאר בגלויה את מצוקתו הקשה בפולין. הרבי  מבקש ממקבלי הגלויה שיסייעו בידו וישלחו לי דמי 'פדיון', ושולח להם ברכות לכתיבה וחתימה טובה, לפרנסה טובה ולהצלחה.

רבי אברהם יהושע השל נספה בשואה עם כל בני משפחתו ועם בני עדתו בעיר דרוהוביטש  בחשון תש"ג (1942).

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת האזינו

חיי תורה הם הקריאה בשם ה'[1]

כִּ֛י שֵׁ֥ם ה' אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹקֵינוּ לֵאלֹקֵינוּ (דברים ל"ב ג')

מעשה ברבי שמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאלי אחד הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן אחת טובה תלויה לו בצוארו אמרו לו רבי (משלי י כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר, אמר להם רבי שמעון בן שטח, חמור לקחתי אבן טובה לא לקחתי, הלך והחזירה לאותו ישמעאלי וקרא עליו אותו ישמעאל ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח (דברים רבה ג' פרשת עקב)

בספר דיבובי חן לרב דב לאבלאוויטש[2] זצ"ל מביא דברי חז"ל אלו מבארם בפרשתנו וזלה"ק:

הרי שע"י התנהגותו  של שמעון בן שטח נתגדל שמו של הקב"ה, שהרי אמר אותו ישמעאלי, כמה גדול במדות צריך להיות אלקיו של שמעון בן שטח אם האמונה בו תפעול אצל שמעון בן שטח שיהיה הוא כל כך גדול ומנושא בענין מדות. ומה שעשה שמעון בן שטח, חיוב הוא גם לנו לכולנו לעשותו! כמו שאנו אומרים ומתפללים על זה בברכת המזון: 'הרחמן הוא ישתבח לדור דורים ויתפאר בנו לנצח נצחים ויתהדר בנו לעד ולעולמי עולמים'. דהיינו שאנו מבקשים מה' יתברך שיסייע אותנו לחיות כל כך בקדושה ובטהרה, ולהתנשאות כל כך במדות שהתנהגותנו תסבב, שגם אחרים יגדלו ויתרוממו את ה' וישמרו את מצוותיו בזהירות ובזריזות.

והנה כבר פירש הכתב והקבלה, שתורתנו נקראת גם שם ה' מפני שהלא תורתנו הקדושה כל דבריה הם צרופי שמותיו של הקב"ה. ממילא על יסוד כל זה אפשר לפרש שאמר אדון הנביאים ע"ה לבני ישראל דעו, כִּ֛י שֵׁ֥ם ה' אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹקֵינוּ! דעו כי רק ההתעסקות בתורת ה', אשר אני מלמד אתכם, תוכל לפעול אצלכם שתתנהגו אשר ע"י התנהגותכם יתעלה ויתרומם שם ה', ומהתנהגותם יסתובב, שם אחרים יחשבו להם, לחיות חיי (יהודית) [יהדות], אשר יעמדו על המדרגה הנצרכת בלי חסרון ובלי מגרעת. עכ"ל הרב דב לאבלוויטש זצ"ל בדבובי חן.

תוכחה מקדוש ללמוד שירת האזינו

וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם (דברים ל"א י"ט)

תמונת הרב אברהם שמעון אנגל הורוביץ הי"ד
הרב אברהם שמעון אנגל הורוביץ הי"ד

בנהרי א"ש לרב אברהם שמעון הלוי הורוויץ[3] זצוק"ל הי"ד משגיח בישיבת חכמי לובלין, בחלק ליקוטי דיבורים (אות פ"א) כתב:

היה מזהיר על לימוד שירת האזינו. הלא כתוב מפורש  (דברים ל"א י"ט, פרשת וילך) וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם שיהיו דברי השירה הזאת נזכרים ברורים ושכיחים בפיהם של ישראל. אם היו בני ישראל זוכרים את דברי השירה הזאת שיש בה כל מהלך עוה"ז ועולם העתיד ותחיית המתים, לא היה מקום לזוהמת וגשמיות העוה"ז להכנס ללב, והיה כופל, נא תלמדו 'האזינו' עם פירושם של דברי חז"ל ובעלי רוח הקודש, תזמרו את השירה הזאת בנעימות, שכן יש להבדיל לכל אומה מאומות העולם 'שיר לאומי' ולנו עם קדוש אשר בחר בם ה' מכל העמים ניתן לנו שירת האזינו, וע"י זה יאמינו באמונה וגם יבינו את ההנהגה שמנהיג ה' יתברך בעולם להביא לתקון השלם, שזאת בהכרח שתהיה ע"י כנסת ישראל דוקא, בדברי השירה הזאת יש הכל בה, מן מתן תורה עד תחיית המתים, כל העובר עלינו בכל הזמנים כך אמרו, חז"ל בספרי גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעה"ז ויש בה לעולם הבא. ע"כ מהנהרי א"ש לרב אברהם שמעון הלוי זצ"ל הי"ד[4]

עבודת ה' ביחידות ובהסתר

כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלקינו (ל"ב ג')

בספר אשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי[5] זצ"ל הי"ד כותב בפרשתנו וזלה"ק:

תמונת הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד
הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד

י"ל [יש לפרש] עפ"י מה שכתב בספר ייטב פנים לפרש מאמר קודש ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל, עפ"י מה שכתב בספר נועם מגדים ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. כי כתיב לא יהיה לך אלקם אחרים על פני, הכוונה להשמר ולהזהר מפניות ומחשבות זרות כשאתה עומד בתורה ובתפלה לפני, וכתיב עין לא ראתה וכו', כי כשהאדם הוא מתבודד בינו ובין קונו הדבר קל להנצל מפניות כי אין אדם רואהו, אבל לפעמים שמוכרח לעבוד עבודתו בתוך קהל ועדה אז יקשה בעיניו להנצל מזה, אבל הבא להטהר מסייעין אותו שידמה בעיניו כאילו הוא באחד ואין איש עמו, וזה שנאמר עין לא ראתה אלקים זולתך וכו', ובחינה זו יעשה ה' יתברך לצדיק המחכה לו כאילו עין בעין לא ראתה אותו כי אם אלקים זולתך. וזה שנאמר ה' בדד ינחנו, שיהיה תמיד בהתבודדות גם בהיותו ברבים, ע"כ ואין עמו אל נכר, דהיינו פניות שלא לשמה, עכ"ד [ייטב פנים]… ולדעתי בזה התפאר עצמו המשורר הקדוש אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה (תהלים קי"א א') רוצה לומר אף בתוך קהל ועדה עבד עבודתו בכל לבב בלתי מחשבות זרות שאינן רצויות, ועפ"י זה ית"ל [יתישבו לנו] גם מקרא קודש הנ"ל כי שם ה' אקרא רוצה לומר כשיעבוד עבודתו ברבים, הבו גודל לאלקינו ממחשבות בלתי רצויות וכהנ"ל.

דֹר תהפוכות – שני הפכים בנושא אחד

הרב יחזקיהו פיש[6] זצ"ל הי"ד בספר שהוציאו עפ"י כתביו לב יחזקיהו כתב בפרשתנו וזלה"ק:

זכור ימות עולם בינו שנות דֹר ודֹר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך (דברים ל"ב ז')

דר ודר חסרין וא"ו. ונ"ל ע"ד לקוטי תורה [להאר"י ז"ל] על הפסוק (הושע י"ב א') סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עד רד עם אל ועם קדושים נאמן.

ע"ד ר"ד, חסרין. והפירוש בזה ידוע, עיי"ש[7]. והיינו ד' דאח"ד ור' דאל אח"ר רברבין, כדי שלא לטעות. והעיקר הוא העוקץ והיינו הנקודה היהודית, אשר תיכף כשיעבור על הנקודה הזו, וסרתם, אז תיכף ועבדתם, כידוע מהבעש"ט זיע"א.

והנה בכל ענין יש שנים הפכים בנושא אחד, כמו ויגבה לבו בדרכי ה' (דברי הימים-ב י"ז ו') ובאמת גיאות פוסל בכ"ש [כל שהוא], וכן שמחה ועצב. וכן צריך להיות בשמחה בעבודתו באשר הוא שם, כידוע מאגרת הרה"ק הרב רבי מנדל מויטבסק להיונגעלייט  [אברכים], שאם אינו מסתפק במה שיש לו, אז דוחין אותו לחוץ, וזהו הגורם למחשבות זרות, ולאידך באמת צריך לומר בכל עת 'מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי' (תנא דבי אליהו רבא כ"ה) כי אם יהיה צופרידין מיט זיך [מרוצה מעצמו[8]] אז לא יעלה במדרגות יותר ממה שהוא, ואדרבה ח"ו. וכאשר נתבונן כל עבודת ה' היא שני הפכים בנושא אחד, והעיקר והשינוי בין זה לזה הוא העוקץ, אשר זהו החילוק בין הר' [רי"ש] לבין הד' [דל"ת].

וזהו זכור ימות עולם, אשר מעולם ועד עולם זאת היתה עבודתנו בינו שנות דר ודר,  פירוש בכל עת צריך להתבונן שנית בהשינוי שיש בין ד' לר', ולזה בא דר ודר חסר וא"ו, ולבוא מזה א"א [אי אפשר] רק ע"י לימוד אצל הוריו ומוריו, וזהו שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, היינו צדיקי הדור האמיתיים. עכ"ל הרב יחזקיהו פיש זצ"ל הי"ד.

הגליון נערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב 0526514000   Ybarkai6@gmail.com


[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.
לרפואת יעקב בן גלדיס כתון, נחשון יעקב בן ידידה אירית, בתושח"י.
לעילוי נשמות הקדוש לוי יצחק ב"ר שלמה (פש) הי"ד, שלום דוד הלוי ב"ר צבי (גרנט), הרב משה חיים בן הרב פישל זצ"ל (דימנטמן)

[2] הרב דב לאבלאוויטש זצ"ל שימש כראש ישיבה בהונגריה בעיירה קישקורוש, לא זכה לזש"ק כפי שכתב בהקדמת ספרו: …ומה גם שה' יתברך בחכמתו הבלתי מוגבלת מנע ממני פרי בטן, ותלמידי ששמחתי בהם ואהבתי אותם וקרבתי אותם באהבה ובחיבה, הם הם בני אשר גדלתים וטפחתים… נפטר בתרצ"ז סמוך לשואה.
אבי מורי ז"ל למד בישיבתו, כשסיים לימודיו שם נתן לאבי את  ספרו וכתב לו הקדשה. ברבות העתים שפרצה מלחמת העולם השניה, אבי לא חזר לביתו, הוריו נספו בשואה, הוא השתחרר ממחנה ההשמדה דכאו בגרמניה, עלה לארץ ישראל והקים משפחתו. בעת תקופת מגורינו בחיפה (תשכ"ז-תשמ"ה) מצא בבית כנסת ספרדי בשכונתנו הקטנה עותק מקורי של הספר. בהתרגשות גדולה ביקש מהגבאי שיתן לו את הספר ובתמורה נתן לבית הכנסת ספרים אחרים., אבי חיבב מאוד את הספר ולמד בו רבות. כיום הספר נמצא באוצר הספרים שחנני ה' יתברך, וממנו נערכו הדברים.
הסיבה לשם מיוחד זה כתב המחבר זצ"ל בהקדמתו: בראשונה מפני שבמילת 'דיבובי' ימצאו ראשי תיבות דוב בן ירמיה ובן יענטל, אשר דוב הוא שמי, וירמיה הוא שמו של אבי המנוח, שהיה איש תם וישר…[סיבה נוספת] מפני שתפלתי לאל מרומים שימצאו דברי חן, ויועילו לחזק יראת שמים בלב הקוראים בו, וימצאו מחמתו גם הם חן בעיני אלקים ואנשים, כמאמר חז"ל במסכת סוכה (נ"ג) כל מי שיש לו חן בידוע שהוא ירא שמים.  

[3] הרב אברהם שמעון הלוי הורביץ זצוק"ל הי"ד (מכונה 'ר' שמעונל'ה/שמעו'לי זליחובער') תרל"ו-תש"ג. צדיק גאון קדוש, דמות פלאית עלאית מיוחדת במינה. 'התהלך בעולמנו על פני האדמה החומרית כמרחף גרידא, נוגע ואינו נוגע,
הצטייר בעיני כל רואיו כדמות קדושה מעולם המלאכים.' (מהספר מרביצי תורה מעולם החסידות ח"ו, עיקרי הדברים להלן משם מקורם). בהיותו בן שש כבר היה בקי בש"ס משניות, לאחר שלמד כל הכ"ד ספרים. וכן בספר נהרי א"ש (לקוטי דיבורים אות ע"ט) שממנו הובאו הדברים לעיל כתבו בשמו: היה מעורר מאוד פעם אחר פעם על למוד תושב"כ ודברי כל נביאי אמת וצדק עד מלאכי האחרון…דברי הנביאים הקדושים הנאמרים מפי ה' לעמו ישראל המביאים קדושת התורה בנפשות ישראל לנצח
לימד בכמה מקומות כאשר שיא פריחתו והשפעתו היו בישיבת יח"ל (ישיבת חכמי לובלין) בראשותו של מחולל ה'דף היומי' רבי מאיר שפירא זצ"ל. מהענקים שיצאו מכור היתוך קודש זה, היה הרב שמואל וואזנר זצ"ל. בספר אבי ההוראה שיצא לזכרו מתאר את קשרו העמוק לרב שמעול'י (עמ' קמ"ב-קנ"ד). ומאידך גיסא הערכת הרב לתלמידו שהתבטאה במכתב שנתן בידו ובו כתב בין דבריו: אשרי הקהל ישורון אשר ישימוהו עליהם לרב לדון ולהורות…
בקיאותו וידיעתו בכל מכמני התורה היו מבהילים ממש, נגלה ונסתר בזה"ק ובכתבי האר"י, בנוסף להתעמקותו בספרי המהר"ל, אליהם הפנה את תלמידיו ובנהרי אש הנ"ל (לקוטי דיבורים אות קל"ג) הביאו עפ"י דבריו: ספרים הקדושים של רבינו נשיא ישראל אור עולם המהר"ל מפראג זיע"א הזהיר ללמוד כמה פעמים, הם יסודי האמונה והקדושה לנפש מישראל. עוד הוסיף אין יודע את המעשה המיוחס לו של הגולם שזה ודאי דבר נורא וגדול מאוד, אבל לחבר ספר גבורות ה' [עוסק בעניני יציאת מצרים ויסודות האמונה בו] זה דבר עוד יותר גדול!…וממעינות החסידות שאב מלוא חפניים, בשנותיו הצעירות למד בבית המדרש של קוזניץ.
שאלה מעניינת שאלו אחד מתלמידיו: מה הסיבה שבספרי הגאון חיד"א זיע"א יש בהם כח משיכה לקרוא בהם ואפילו ב'שם הגדולים', ואפילו לחזור ולשנות?
תשובתו היתה, ששמע מאביו עפ"י הנועם אלימלך 'זה לעומת זה עשה האלקים' – רשע אחד ישב בברלין וכתב ספרים, שכל מי שלומד בהם אבוי לנפשו. לעומת זה יושב איש קדוש בליוורנו [החיד"א] וכותב ספרים, שכל מי שלומד בספריו לא יצא מן העולם בלא הרהור תשובה'. (ליקוטי דיבורים קל"ב).
עוד הובא שם (אות ע"ו) שאמר על עצמו שהוא מתפלל עבור התלמידים שמן השמים יעזור להם להכנס להקדושה העליונה ולעבודת ה' באמת לאמיתו. ומאריך לבאר עפ"י שירת הים את המכשולות שעלולים לעכב העליה בהר ה' המקודש בעבודתו יתברך, ותפלתו להצלת תלמידיו מהם והסיום: מקדש ה' כוננו ידיך – המקדש הגדול בלב האדם שיבנה בשתי ידיו כוחות הימין והשמאל, כוננו ידיך ויהיה ה' ימלוך לעולם ועד.
בשנים האחרונות לחייו התגורר בקראקא עד ללקיחתו להשמדה. כשניסו ברגעים האחרונים למנוע עלייתו לרכבת, שאלם רבי שמעונ'לה האם יצטרכו לשלוח מישהו אחר במקומו להשלמת ה'מספר'? וכשלא נענה, הבין שאכן כך יהיה, סירב ועלה לרכבת שלקחתו למקום ההשמדה. הוא ומשפחתו נספו הי"ד.
הספר ממנו נערכו הדברים בגליון וחלק נכבד מתולדותיו, הוא נהרי א"ש שהינו ליקוט משרידי תורתו עפ"י מכתבים ששלח לתלמידו הרב יעקב מוסקוביץ זצ"ל, וכן בן דודו הרב אברהם מרדכי הורביץ זצ"ל שעלה לירושלים. בספר מדור מאמרים, מכתבים ו'ליקוטי דיבורים' ומעט זכרונות ועדויות מתלמידים. הספר יצא לאור בארה"ב לראשונה בתשנ"ג, ומהדורה זו ממנה נערכו הדברים היא החמישית, בתשע"ה.

[4] מן הענין להוסיף כי שנים רבות אח"כ ובמקום אחר בירושלים עיה"ק תובב"א, כתב צדיק גדול, חוברת שלימה בענין שירת האזינו וענתה השירה הזאת הלא הוא הרב לוי סעדיה נחמני זצ"ל שנפטר בתשע"ה.

[5] הרב אפרים חיים באלאיטי היה חותנו של הרב ישראל וועלץ (בעהמ"ח שו"ת דברי ישראל ג"ח) זצ"ל מגדולי רבני הונגריה בתקופה לפני השואה (הוא בחסד ה' יתברך הגלויים, שרד את השואה ועלה לארץ ישראל, התגורר בירושלים נפטר בתשל"ד). אביו נפטר בשנות ילדותו. בהיותו כבן שבע עשרה נפל למשכב ממנו כמעט ולא קם, בתקופה זו הוסיפו לשמו את השם 'חיים'. למד אצל הרב שמחה בונם סופר בעהמ"ח שבט סופר (נכדו של החת"ם סופר זיע"א). גם לאחר שזכה והקים משפחה, עברה עליו כוס התרעלה וילד קטן שלו נפטר. שימש ברבנות במשך כחמישים שנה, בעיירה קטנה בהונגריה בשם 'טאראלניה' (לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחה לצ'כסלובקיה).
בשנת תרפ"ה הדפיס את ספרו חמודי אפרים דברי אגדה ודרשות, ובסופו קונטרס חיים שאל, שאלות בהלכה. בשנת תרצ"ה הוציא ספר חיים שאל, שבשערו נכתב ג"כ חמודי אפרים. בחודש סיון נשלחו כאלף תושבי העיירה ובתוכם הרב לכבשני אושויץ הי"ד. כאמור חתנו הרב ישראל וולץ זצ"ל המשיך את השושלת בארץ ישראל.
בשנת תשע"ח הוציאו נינו הרב צבי יהודה וולנר שליט"א בעריכה חדשה את כל כתביו בשני כרכים אשל חיים וחמודי אפרים בהוצאת אוצר הפוסקים ירושלים.

[6] הרב יחזקיהו פיש (י"א בניסן תרמ"ה-כ"ח אייר תש"ד). נולד לאביו הרב אהרן פיש זצ"ל אב"ד האדאס (הונגריה) בעהמ"ח קדושת אהרן עה"ת בדרך הסוד (נדפס לראשונה לפני השואה ובמהדורה חדשה ע"י מכון אהבת שלום ירושלים תש"ע)  וכן שו"ת פרח מטה אהרן (נדפס מכת"י ע"י מכון אהבת שלום ירושלים תשנ"ו). נקרא יחזקיהו עפ"י הוראת רבו הרב אליעזר צבי הדמשק אליעזר (פירוש לזה"ק) מקומרנא. בשנות נעוריו למד בישיבת הרב יהודה גרינוולד בעהמ"ח זכרון יהודה. בשנת תרס"ו נשא לאשה את מרת רחל פעריל וולדמן בתו של רבי ישראל שמעון, שהיה מקושר בשלשלת משפחתית לבני יששכר, ולעטרת צבי מזידיטשוב. לאחר כמה שנים שלא נולדו להם ילדים הוסיפו אות ה"א  לשמה בהוראת אביו בבחינת ה"א לכם זרע (בראשית מ"ז כ"ג), ונקראה רחל'ה ואז נולדו להם שתי בנות, לאחר כמה שנים נולד להם בן, צבי אביגדור ולאחריו עוד ארבעה בנים האחד (יעקב) נפטר בשנות ילדותו. בתקופה הראשונה ישב בביתו בעיר הולדתו ולמד שיעור בגמרא עם תלמידים בכל יום כמה שעות, לאחר הלימוד התפלל מנחה כשהוא חבוש בתפלין דר"ת, ודאג לתלמידיו במסירות. באותן שנים סירב לקבל על עצמו עול הרבנות, רק הסכים להתפלל בבית המדרש של הבעלי בתים עד שהפסיק זאת. כחצי שנה לפני פטירת אביו הרב אהרן, פקד עליו הרב יעקב משה מקאמרנא שיתחיל לומר ד"ת ברבים בסעודה שלישית, היה זה באלול תרפ"ז. בעש"ק פרשת ויגש ו' בטבת תרפ"ח, בעת שירד אביו לטבול לכבוד שב"ק שבק חיים לכל חי. אותה שבת עדיין לא באה השמועה אליו על פטירת אביו, רק במוצש"ק בשרוהו. אז קיבל על עצמו הנהגת הקהילה (לאחר שבאותה שבת שצויינה לעיל באלול, הסמיכהו רבו מקאמרנא, ולא הארכתי כאן בתיאור המעשה). מידי שנה בזאת חנוכה שחל ימים ספורים לפני היארצייט של אביו ערך סיום ש"ס לעילוי נשמתו עם סעודת 'זאת חנוכה'.
היה מצטיין בעבודת התפלה שהיו ב'קול אדיר וחזק כשאגת הארי ובהשתפכות הנפש כבן המתחטא לפני אביו' באחת מפתקאותיו כתב וזלה"ק: הנה אני מאמין באמונה שלימה שאותיות התורה והתפלה מקשרים את ישראל לאבינו שבשמים, ואם האדם מקשר את עצמו להאור אין סוף המאיר בתוך האותיות, זהו המתקת הדינים ופועל יותר מכל הסיגופים, כידוע שאמר זאת הבעש"ט הקדוש זי"ע לה'תולדות' [רב יעקב יוסף מפולנאה ה'תולדות יעקב יוסף']. משולב עם זאת הכנעותו ושפלותו לפני ה' יתברך, והכרתו כי ה' יתברך הוא המנהיג הכל.
השואה שהחלה בי"ז באלול תרצ"ט עש"ק 'כי תבוא' הגיע למעשה להונגריה רק לקראת סיומה של אותה תקופת אימים באביב תש"ד.  באחרון של פסח (יום שמיני בחו"ל) ערך בפעם האחרונה את שולחנו הטוהר, ובליל מוצאי יום טוב הטמין עם בנו ה'פרי אליעזר' כתבי יד וחפצי ירושה שהיו לו, וכך שרדו לפליטה ומצאום לאחר שובם מהגיהנם של מחנה ההשמדה, אמנם ספר תורה שהטמין לא זכו למצאו.
בכ"ה באייר גירשו אותם מהגטו לרכבת שהובילה אותם לאושויץ, ובכ"ח באייר עלה על המוקד. בנו אליעזר, הפרי אליעזר היחיד שזכה להנצל מהתופת מכל משפחתו, וממנו המשיכה לבעור שלהבת המשפחה. המאמר והתולדות עפ"י הספר לב יחזקיהו שיצא לראשונה מכת"י ברוקלין תש"פ, ע"י נכד המחבר.

[7] עורכי הספר הביאו דברי האר"י ממקומם ואלו דברי קדשו: דע כי ד' דאח"ד ור' שלא תשתחוה לאל אח"ר, הם אתוון רברבין, והנה שבט אפרים היו מוחקים העוקץ של אחורי ד' דאח"ד ונעשה אח"ר ח"ו, וכן הר' דאח"ר הוסיפו לו עוקץ  ונעשה אח"ד, לא תשתחוה לאל אח"ד. וזהו סבבוני בכחש אפרים, שהוא שקר גמור להקיף ולעגול ד' לעשותו ר', אך בית ישראל לא רצו לשנות האותיות ממש, אלא ששמו הר' דאל אח"ר בד' דאח"ד, וד' דאח"ד בר' דאל אחר, וזהו במרמה שהוא מרמה ורמאות להחליף האותיות. ויהודה ע"ד ר"ד עם אל שהניח הר' והד' במקומם, זה באל אח"ר וזה באח"ד, ועם קדושים שהוא ד' דאח"ד נאמן שהניח האחדות במקומו. עכ"ל האר"י הקדוש בהושע.
ומוסיפים ומבארים העורכים: ומה שהדגיש כאן רבינו שגם תיבת ע"ד היא חסרה, כוונתו לרמז בזה לאות ע' דתיבת שמ"ע ולאות ד' דתיבת אח"ד, שהם אתוון רברבין.

[8] תודה ויישר כח גדול לרה"ג הרב יחזקאל שרפר שליט"א מתל ציון, על עזרה בתרגום מאידיש.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – יום הכיפורים

יה"ר שזכות קדושי עליון אלו והעיסוק בתורתם יעמדו לנו להחתם לשנה טובה עם כל ישראל

הטעם לארבע כניסות כהן גדול ביוה"כ לקדש הקדשים

משיאי קדושת יום הכפורים שהינו למעלה ממקום וזמן, זו כניסת הכהן הגדול בעבודתו המיוחדת ביום הכפורים למקום קדש

תמונת הרב אריה צבי פרומר הי"ד

הרב אריה צבי פרומר הי"ד

הקדשים. ארבע פעמים היה נכנס לשם[1], הרב אריה צבי פרומר (שימש כראש ישיבת חכמי לובלין לאחר פטירת הרב מאיר שפירא זצ"ל, מחבר שו"ת ארץ צבי ג"ח, גאון תלמיד ה'שם משמואל' מסוכטשוב זצ"ל הי"ד כותב בספר שנערך מכתביו (ארץ צבי מועדים מהדורת תשפ"א) וזלה"ק:

בזה"ק (בראשית כ"ז ע"א) על הפסוק בראשית (ב' ט"ו) וַיִּקַּ֛ח ה' אֱלֹקים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן…

וַיִּקַּח מֵאָן נְטֵיל לֵיהּ, אֶלָּא נְטֵיל לֵיהּ מֵד' יְסוֹדִין, דְּאִתְּמָר בְּהוֹן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים, אַפְרֵישׁ לֵיהּ מִנְּהוֹן, וְשַׁוֵּי לֵיהּ בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן. כְּגַוְונָא דָא, יַעֲבֵד קב"ה לְבוי"נ דְּאִתְבְּרֵי מֵד' יְסוֹדִין, בְּזִמְנָא דְתָב בִּתְיוּבְתָּא, וּמִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא, קב"ה נָטִיל לֵיהּ מִתַּמָּן, וַעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר, וּמִשָּׁם יִפָּרֶד, אַפְרֵישׁ נַפְשֵׁיהּ מִתַּאֲוָה דִּילְהוֹן, וְשַׁוֵּי לֵיהּ בְּגִנְתָּא דִילֵיהּ, דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא[2].

ואיתא בשערי קדושה למהרח"ו ז"ל דאחר שאדם במדרגת צדיק, דהיינו שאף שנמשך אחר התאוות הוא כובש את יצרו בכל עוז, סוף דבר כשיגיע למדריגת חסיד, היינו שלא יהיה נמשך עוד אחר תאוות כלל, וקודשא בריך הוא נטיל ליה מד' יסודין ואפריש ליה מתאוה דילהון (כי כל המדות הרעות נמשכות מארבע יסודות, כמ"ש בשערי קדושה) ושוי ליה בגנתא דעדן, היינו על דרך 'עולמך תראה בחייך'.

וי"ל דכנגד זה הם ארבע כניסות של כהן גדול לקדשי הקדשים ביום הכפורים, כי יום הכפורים יום המיוחד לתשובה, וכיוון דתב בתיובתא , קודשא בריך הוא אפריש ליה מארבע יסודין, ושוי ליה בגנתא דעדן, וזה ענין כניסת ארבע פעמים לקדש הקדשים, דבכל פעם נעקר מיסוד אחד של הארבע יסודין, והכניסה לקדש הקדשים 'שוי ליה בגנתא דעדן'.

וי"ל דכנגד זה אח"כ הם ארבעה ימים שבין יום הכפורים לסוכות, להוציא את כלל ישראל מארבעה יסודין, ובסוכות זוכים כל ישראל להיות שוי ליה בגינתא דעדן, כי סוכות צילא דמהימנותא…עכ"ל הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד.

הכרה במעלתו של יום הכפורים

בספר מאמרי שלמה לרב שלמה הרכבי[3] זצ"ל הי"ד כותב (ח"א מאמר ע"א 'המצוות והשפע לפי ערך הורתם לעולם')

תמונת הרב שלמה הרכבי הי"ד

הרב שלמה הרכבי הי"ד

…היוצא מדבריו [דרך ה' לרמח"ל (ח"ב פ"ד)אותם הביא בתחילת דבריו] שהכל תלוי בבנין הראשונים והשרשים, שעליהם היה להוציא לפועל ולהוריד הדבר לבריאה זו ולבנותו, ולפי ערך איכות וסדור הדבר שהורידו לעולם ובנאוהו, כן נתבסס הדבר ונתחזק…האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב שברוב דבקותם בלא פירוד ממנו יתברך, שזה הנצרך לבנין, הן הן המרכבה[4] כביכול השכינה שורה על ידיהם, וכל אחד נתייחד המדה שלו, אברהם בחסד, יצחק בדין ויעקב באמת, הם הוציאו הכח הזה לפועל לתקן הבריאה, והשרישו באומה הישראלית הכח לתקן הבריאה…זהו הבריאה בכלל, וכן בכל מצוה ומצוה בפרטיות, לפי ערך אופן בנין הראשונים אותה בכלל ישראל, כמו שהורידוה לעוה"ז, כן נשארה לעולם. אמרו רז"ל (שבת ק"ל ע"א) כל מצוה שקבלו ישראל בשמחה כגון מילה, עדיין עושים בשמחה…

אעפ"י שיש מצות תשובה מפורשת בתורה, מכל מקום צריכים להורידה לעוה"ז ולבנותה כראוי בכלל ישראל בנין חזק, ובנין כזה צריך להיעשות ע"י מי שהוא ראוי ומותאם לזה ויכול להוציאה לפועל ולהורידה לעולם המעשה, ולכן נבחרו דוד המלך שהוא איש כללי ושרש בישראל, וכן דור המדבר שהוא דור דעה שלא היה ולא יהיה כמוהו, רק ע"י יכולים להשריש מהות התשובה בבנין האומה הישראלית, ול אדי ע"י תשובת חוטאים או רשעים, ואפילו לא ע"י תשובת אדם הראשון, כי תשובה המסובבת מחטא היא נקראת תשובה במקרה, קרה חטא ושב, ובנין חזק אינו מבוסס על מקרה, ולכן היה צריך להסתבב הענין דוקא ע"י האלו שאינם ראויים לחטא ולמעשה כזה, רק החטא נסתבב מן ענין התשובה כדי להורות תשובה לרבים או להורות תשובה ליחיד נעשה החטא, נמצא התשובה היא במקרה כזה, העיקר והסיבה ולא המסובב, ואז הוא בנין בעצם וחזק וקיים והדבר הזה עמוק והבן.

יוה"כ לומדים בפשטות מפני שמשה רבינו התפלל בעד ישראל, הקב"ה נתרצה לו ומחל על העוון, נקבע הזמן לעת רצון וזמן מחילה לדורות, אבל מפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ו) משמע שמציאות יוה"כ כבר היה מקודם, משה למד בתורה  (ויקרא ט"ז ל"א) וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם…וכן אמר שם והנחילה לישראל לחוק עולם שנאמר (שם שם ל"ד) וְהָֽיְתָה־זֹּ֨את לָכֶ֜ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֗ם [לְכַפֵּ֞ר עַל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִכָּל־חַטֹּאתָ֔ם אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה]. כי אותו האור הגדול המתגלה ביוה"כ כבר היה מוכן ומזומן מקודם, רק היו צריכים להורידו לעולם הזה, כי אור של מחילת עוונות הוא אור של עוה"ב נבדל ממציאות עוה"ז, וצריכים להורידו לעוה"ז, ומשה הוא שהורידה אז לעולם, ולולא משה לא היה מי שיהיה בכחו להורידו…וכן השתדל אז משה לבנות בישראל לעתיד האפשרות לקבל אותו האור של יוה"כ, כי אור יוה"כ הוא מבחינת אור עוה"ב, ולכן הרוצה להכנס ולהינות מאור זה צריך להתאים עצמו להכנס במצב של עוה"ב בעוה"ז, אין בו לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות…

[וממשיך הרב שלמה הרכבי במאמר הבא (ע"ב, חשיבות יוה"כ ומפריעיו) וזלה"ק:

חיוב גדול על האדם להעריך גודל חשיבות עצומו של יום הכפורים, כי לו ידע האדם גודל הצלחת היום עבורו ורוממות מצבו, היה מתעצם בכל כחותיו לנצל הזמן ולהכנס כפי יכולתו בקדושת יוה"כ…ואם הקב"ה ברא והכין ליום זה אור גדול מאוד מעין עוה"ב, על כרחך זה מוכרח ונחוץ לעצמיות היום, כי בלתי זאת הדבקות ובלתי ההארה הנפלאה הזאת היורדת אז, לא היתה אפשרות למחילת עוון, כי להשגת כפרת חטא מוכרח להשפעה של שפע חסד ורחמים והארה חזקה מאוד מעין עוה"ב, שבאור כזה דוקא החטא נמק ונתבטל, וגודל הארת הזמן מוכיח לעצמו, שמכפר לחיים ולמתים, אעפ"י שכבר עברו וחלפו מן העולם ולכאורה אינם שייכים להוספת תקונים, מכל מקום יוה"כ בהארתו הנפלאה מיטיב גם להם ומביא להם ג"כ איזו כפרה ותקון ונקוי מעוון. וכדי להיות מוכן לקבל זה השפע ולהתרומם למדרגה רמה ונשגבה כזו, להכנס במצב מעין עוה"ב, צריך האם להכין עצמו ע"י השתדלותו, להבדל מהתקשרות והתדבקות בעניני עוה"ז…עכ"ל הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד.

יחפי רגליים ביום הכפורים להראות המצאותם בשמים

פרקי דרבי אליעזר (מ"ו) אמר ס"מ לפני הקב"ה רבון כל העולמים יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת יחפי רגל, כך הן ישראל יחפי רגל ביוה"כ. מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה, כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביוה"כ. מה מלאכי השרת אין להם קפיצה[5], כך ישראל עומדין על רגליהם ביוה"כ. מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם, כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביוה"כ. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביוה"כ וכו'. (מובא ברמב"ן ויקרא אחרי מות ט"ז ח'. ביאור עמוק בענין שליחת השעיר לעזאזל ביוה"כ).

הרב סיני אדלר[6] זצ"ל אוד מוצל מאש, מבאר דברים מופלאים אלו בספרו דבר סיני רעיונות בפרשיות השבוע (פרשת אחרי מאמר ב') וזלה"ק:

מאמר זה אומר דרשוני. ראשית מהי המעלה המיוחדת של יחפי רגל? ועוד אם על העינוי של נעילת הסנדל מדובר, הרי זה אינו העינוי העיקרי. ישנם פוסקים הסוברים שעינוי זה הוא רק מדרבנן. ואפילו לדעת הסוברים שזה מדין תורה, הרי בודאי אכילה ושתיה הן העינוי העיקרי, כי עליהן חייבים כרת, מה שאין כן על נעילת הסנדל. וא"כ מדוע האכילה והשתיה מופיעות במאמר זה רק במקום השני? כמו"כ התיאור שישראל עומדים על רגליהם ביום זה אינו ברור כל צרכו, שהרי אין מצוה לעמוד על הרגליים ביוה"כ מבכל יום אחר.

בנוגע לשאלה הראשונה נראה לומר, שעמידה מהווה חיבור לאותו מקום שעומדים בו. המלאכים נבראו מן השמים ולכן הם יחפי רגלים כדי ששום דבר לא יחצוץ ביניהם לבין השמים. לעומת זאת האדם נברא מצד אחד מן האדמה ומאידך גיסא נשמתו היא חלק אלוק ממעל, ולכן הוא נמצא כל הזמן במאבק בין שני כוחות אלו. תפקידו העיקרי הוא לקדש את החומר ולהעלות את האדמה שבו אל על, במשך כל השנה האדם נועל … נעליים כדי שלא להיות מחובר אל האדמה. יוצאים מן הכלל הם הכהנים בעבודתם שחייבים לעבוד בלי שום מחיצה בין כפות רגליהם לבין רצפת ביהמ"ק, כי מקום עבודתם הוא קודש בדומה למלאכים שבשמים. גם משה נצטוה בהתקרבו אל הסנה לחלוץ את נעליו כי המקום שעמד בו קודש היה.

ביוה"כ כל ישראל מתעלים ומקדשים את חיי החומר שלהם, וגם האדמה שהם עומדים עליה מתקדשת, ולכן גם הם יחפי רגל, כעין המלאכים שבשמים. לפי הסבר זה אפשר להבין מדוע הענין של יחפי רגל מופיע כדבר ראשון, כי זאת היא אבן היסוד של ישראל ביום קדוש זה. היחפי רגל המוזכר כאן, אין זה דין משום עינוי אלא משום שמתדמים למלאכים.

גם ההמנעות מאכילה ושתיה המוזכרת במאמר הנ"ל במקום השני, אינה מופיעה כאן כמצות עינוי אלא כהדמות למלאכים, ולכן דרגה זו מופיעה כתוצאה מדרגת היותם יחפי רגליים. גם בענין העמידה המוזכר כאן הוא תיאור של דרגתם. בד"כ בני אדם הם בחינת 'הולכים' לעומת המלאכים שהם 'עומדים'[7] המלאך עומד כי אין לו בחירה, וכפי שהוא נברא כך הוא נשאר כל הזמן, ללא שום שינוי במצבו. לעומתו האדם כל הזמן בתנועה, כי כח הבחירה שניתן לו מאלץ אותו לנוע לכאן או לכאן. אמנם במעמד הר סיני התעלו בני ישראל ומכח בחירתם הם שללו מעצמם את הבחירה באמרם 'נעשה' בלי וש'נשמע' מקודם. אותה שעה הם הבינו שבענין זה לא שייך לבחור אם לקבל את התורה אם לאו, כי ידעו שבלי התורה אין ישראל ובלי ישראל אין עולם. גם ביוה"כ מתעלים ישראל לדרגת המלאכים ומרצונם הם שוללים מעצמם את הבחירה והופכים להיות 'עומדים'. כאשר האדם מתעלה לדרגה זו, מתבטלת כל קנאה וכל שנאה שבין איש לרעהו וממילא אהבה ואחוה שלום ורעות שוררים בין אדם לחבירו.

[מוסיף המלקט ויתכן שזו כוונת הרב עצמו), מכאן ניתן להבין הבנה חדשה ועמוקה את ענין ריצוי חברו לפני יוה"כ, ושאין יוה"כ מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו, והוסיפו אפילו זה מעכב בכפרת ה'בין אדם למקום' (כעת נעלם ממני המקור) ולפי דבריו מובן כי אין ה'בין אדם לחבירו' נמצא רק שם אלא זה מראה על חוסר הכנה ועיכוב בעצמותו של יום שהוא ההתדמות למלאכים שאין בהם קנאה וכו'].

הסיום שבמאמר זה מתאר את המציאות שישראל מגיעים אליה בעקבות כל הנאמר כאן, והיא שישראל זוכים להיות נקיים מכל חטא כמלאכים. הדמיון למלאכים גם בענין נקיות מכל חטא בא לומר, שישראל מגיעים לדרגת תשובה לא כאדם שחטא והקב"ה סלח לו, אלא כדרגת מלאך שנקיותו היא מראשית בריאתו, שהרי מעולם לא חטא, כך ישראל מטוהרים ביוה"כ כאילו מעולם לא חטאו… עכ"ל הרב סיני אדלר זצ"ל.

הדבקות בה' יתברך בעת שמחה ורווחה כבעת צרה

אֶ֭תְהַלֵּךְ לִפְנֵ֣י ה' בְּ֝אַרְצ֗וֹת הַֽחַיִּֽים (תהלים קט"ז ט') אומרת הגמרא יומא (ע"א ע"א) אמר רב יהודה, זה מקום שווקים. פירש רש"י: שאדם מוצא לקנות מזונותיו, ולפי שהיה דוד מטלטל נע ונד היה מתפלל על הדבר.

בשפתי צדיק לרב פינחס מנחם אלעזר האדמו"ר מפילץ[8] (גיסו של ה'שפת אמת') מפרש דברים אלו וזלה"ק:

בעת יסוריו פשוט שהיה דבוק תמיד בה' יתברך, כידוע שבכל עת יסור גדול עשה קפיטל [מזמור] תהלים חדש שהתאמץ בדבקות נפלא שהכל לטובה מה' יתברך, אך כשיבוא למקום שיש כ"ט [כל טוב] חשש פן ח"ו יתמעט הדבקות, העתיר שיתהלך לפניו יתברך שמו בכל מה שישיג בארצות החיים יעלה הכל לפניו יתברך שמו …בתים מלאים כל טוב בורות חצובים וכו' פן תשכח, חזר להזהירם את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד עם כל הטוב.

הגליון נערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב 0526514000   Ybarkai6@gmail.com


[1] הכהן הגדול היה נכנס ביום הכפורים ארבע פעמים לקודש הקדשים, וכך כותב הרמב"ם (ספר עבודה, הלכות עבודת יום הכפורים פרק ד'):
…ונוטל את המחתה וחותה בה אש מעל המזבח מן הסמוך למערב, שנאמר מעל המזבח מלפני ה', ויורד ומניחה על הרובד שבעזרה, ומוציאין לו את הכף וכלי מלא קטרת דקה מן הדקה, וחופן ממנה מלא חפניו לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות הגדול לפי גדלו והקטן לפי קוטנו ונותן לתוך הכף. כבר ביארנו שהולכה בשמאל פוסלת בדם הקדשים ושאר העבודות, ולפיכך היו מן הדין שיוליך המחתה בשמאלו וכף הקטורת בימינו, אבל מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה, אינו יכול לסובלה בשמאלו עד הארון, לפיכך נוטל המחתה בימינו וכף הקטורת בשמאלו, ומהלך בהיכל עד שהוא מגיע לקדש הקדשים, מצא הפרוכת פרופה נכנס לקדש הקדשים עד שהוא מגיע לארון, הגיע לארון נותן המחתה בין שני הבדים ובבית שני שלא היה ארון היה מניחה על אבן השתייה, ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו, ומערה הקטורת בגודלו לתוך חפניו עד שמחזירה למלוא חפניו כשהיתה, וזו היא עבודה קשה שבמקדש, וצובר את הקטרת על גבי הגחלים בידו לפנים במחתה, כדי שתהיה הקטורת קרוב לארון ורחוקה מפניו שלא יכוה, וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן ויצא…
בשעת הקטרת הקטורת בקדש הקדשים, כל העם פורשים מן ההיכל בלבד ואינן פורשים מבין האולם ולמזבח, שאין פורשים מבין האולם ולמזבח אלא בשעת הקטרה בהיכל בכל יום ובשעת מתן דמים בהיכל כמו שביארנו בהלכות תמידין, ואחר כך נוטל דם הפר מזה שהוא מנדנדו, ונכנס בו לקדש הקדשים ומזה ממנו שם שמונה הזיות בין בדי הארון, ויוצא ומניחו בהיכל על כן הזהב שהיה שם, ואחר כך יוצא מן ההיכל ושוחט את השעיר ומקבל את דמו ונכנס בו לקדש הקדשים, ומזה ממנו שם שמונה הזיות בין בדי הארון, ויוצא ומניחו על כן הזהב שני שבהיכל…
…ומקריב תמיד של בין הערבים, ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש ונכנס לקדש הקדשים ומוציא את הכף ואת המחתה, ואחר כך מקדש ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ומקטיר קטרת של בין הערבים ומטיב את הנרות של בין הערבים כשאר הימים, ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב ולובש בגדי עצמו ויוצא לביתו וכל העם מלוין אותו עד ביתו, ויום טוב היה עושה על שיצא בשלום מן הקדש. עכ"ל הרמב"ם. יה"ר שנזכה לראות כהן גדול בעבודתו בשנה זו הבעל"ט.
זכור אזכור כיצד דברים אלו של הרמב"ם נחרטו עמוק בלבי. בתקופת נעורי בלימודי בישיבת כפר הרא"ה, בימים של עשי"ת כנסנו הרב משה צבי נריה זצ"ל, ושאלנו שאלה שהיתה נשמעת פשוטה מאוד: כמה פעמים נכנס הכהן הגדול ביום הכפורים לקודש הקדשים? מיד נענו חלק גדול מהחברים ואמרו 'פעם אחת'. לא! השיב הרב נחרצות בקולו האבהי. אז החלה 'מסכת ניחושים'. לבסוף אמר לנו הרב נריה זצ"ל: הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים ביום הכפורים ארבע פעמים! חיזרו אחרי, ארבע פעמים! ומיד הוסיף ואמר: סדר העבודה של כהן גדול ביום הכפורים, זהו הענין המיוחד בתפילת המוסף, ובפיוטים זה בלשון קשה. אני מבקש ומציע שכל אחד ילמד לפני יוה"כ את הלכות עבודת יום הכפורים ברמב"ם, על מנת שיהא מוכן ויבין יפה את 'סדר העבודה' הנאמר בתפילה.

[2] תרגום עפ"י המתוק מדבש: מהיכן לקח הקב"ה את האדם, ואמר לקח והוציא אותו מגופו שנברא מארבע יסודות אש רוח מים עפר, ועל זה נאמר ומשם יפרד, פירוש מגופו נפרדה נפשו שהיה מארבע יסודות. הפריש את האדם מהיסודות של עוה"ז, והניחו בגן עדן לעבדה ולשמרה. כן יעשה הקב"ה לבני אדם שנבראו מארבעה יסודות, כשאדם שב בתשובה ועוסק בתורה בימי חייו, אז אחר שישלים שנותיו בעוה"ז הקב"ה לוקחו מארבע יסודות שלגופו. הקב"ה יפריש נפשו מתאוות הנולדות מהארבע יסודות, וישים אותו בגן עדן, והוא סוד השכינה.

[3] הרב שלמה הרכבי (תר"ן-תש"ב) משגיח בישיבת שער התורה בגרודנא בישיבתו של הרב שמעון שקופ זצ"ל. למד אצל הרב ירוחם ממיר, וקיבל גם מהרב שמחה זיסל מקלם (רבו של רבי ירוחם) נספה עם כל משפחתו. מתלמידיו הגדולים הרב חיים שמואלביץ, הרב שמואל רוזובסקי, הרב ישראל גוסטמן הרב זיידל אפשטיין (משגיח ב'תורה אור') זכר צדיקים לברכה.

[4] האבות הן הן המרכבה שנאמר (בראשית כ"ח) ויעל אלקים מעל אברהם, ויעל מעליו אלקים, והנה ה' נצב עליו (בראשית רבה מ"ז ו').

[5] הרב סיני אדלר העתיק דברי המדרש כפי שמובא ברמב"ן. בפרקי דרבי אליעזר הנוסח הוא 'קפיצין'. בביאור הרד"ל למדרש כתב וזלה"ק: אין להם קפיצין, אין להם פרקים ברגליהם שיהיו יכולין לקפצם ולישב אלא רגליהם ישרה בלא פרק קפץ הרגל לכן הם עומדים תמיד, כן מוכח פירוש בירושלמי ברכות…ובפירוש בית הגדול לרבי אברהם אהרן ברודא כתב לדברי המדרש וזלה"ק: …ענינו על דרך משל שאין להם מנוחה וביטול מעשות רצון קונם, כי הם שכליים בפועל תמיד, וכמותם בני ישראל נדמו בזריזותם ודבקים בו יתברך ביוה"כ.

[6] הרב סיני אדלר זצ"ל (תרפ"ח – י"ט בתמוז תשפ"א) נולד בצכסלובקיה, שרד את מוראות השואה השתחרר באושויץ. באחד משיאי הרגעים הנוראים בחייו נדר שאם יזכה להנצל יעלה לארץ ישראל ויקדיש כל חייו ללימוד התורה. לפני שעלה לארץ הגיע לאנגליה שם פגש את הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל שציידו בהמלצה חמה לרב יחזקאל סרנא בישיבת חברון, ויומיים לאחר עלייתו לארץ (ירד על החוף ביום חמישי) נכנס ביום ראשון לישיבת חברון. נשא את נכדתו של הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, שימש ברבנות באשדוד, וכשנפטרה אשתו קבע מקום מגוריו במבשרת ציון אצל תלמידיו מישיבת כרם ביבנה עד לפטירתו, שם עסק בלימוד התורה בשמחה ובדבקות נפלאים. עסק רבות בהנצחת השואה במבט יהודי אמוני שרשי, כתב קורותיו בספר בגיא צלמות, וכן ספרים דבר סיני בנושאים  הלכתיים ומוסר לפרשיות התורה.

[7] זכריה (ג' ז') וְנָתַתִּ֤י לְךָ֙ מַהְלְכִ֔ים בֵּ֥ין הָעֹמְדִ֖ים הָאֵֽלֶּה. פירש רש"י: העומדים – שרפים ומלאכי השרת שאין להם ישיבה.

[8] האדמו"ר מפילץ הרב פינחס מנחם אלעזר יוסטמן זצ"ל (תר"ח-י' בכסלו תרפ"א) נכדו של ה'חידושי הרי"מ' רבי יצחק מאיר מגור מייסד השושלת. התייתם בגיל צעיר מאוד וסבו לקחו תחת חסותו השיאו עם נכדה אחרת שלו יתומה אף היא, אחותו של השפת אמת. עסק במסחר ספרים והדפיס את הירושלמי עם פירוש הרידב"ז. עסק בתורה ובחסידות וחוזר על תורות השפת אמת. לאחר פטירתו סירב בכל תוקף להתמנות לאדמור, לבסוף עבר לפילץ שם היה רב העיר. היה בעל מדות נעלות, בין השאר סלד מאוד מענין הכינויים שמכנים אנשים ואמר שעלולים להפסיד חלק העוה"ב. שאף לעלות לארץ ישראל.
בנו הרב חנוך גד זצ"ל הי"ד התמנה כאדמו"ר תחתיו, עד שעלה בלהבות החורבן של השואה, ורבים מאוד מצאצאי השפתי צדיק נספו בחורבן הגדול. בתחילת הספר מודפסים שמות ילדיו, ונכדיו, חתניו וכלותיו, עשרות ולמעלה מזה של שמות שנספו, והוסיף מוציא הספר לדפוס כי את שמות הנינים כלל לא הזכיר וחלק מהנכדים נשכחו שמותיהם, תנצב"ה.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת וילך ושבת שובה

המרגלית הבוהקת החינוכית הטמונה במצות הבאת הטף[1]

הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־ה' אֱלֹֽקיכֶ֔ם וְשָׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת (דברים ל"א י"ב)

הרב חיים יהודה מאיר הגר[2] בנו של הרב מנחם מווישווא זצ"ל מביא בספרו עה"ת זכר חיי"ם דברי חז"ל:

הגמרא בחגיגה (ג' ע"א) אומרת: תנו רבנן, מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו תלמידיך אנחנו ומימיך אנו שותין. אמר להם אעפי"כ, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש! שבת של מי היתה? [ענו לו] שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. [אמר להם] ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו בפרשת הקהל, ומה דרש בה, הקהל את האנשים והטף וכו' האנשים באים ללמוד, הנשים באות לשמוע, טף למה באים, כדי ליתן שכר טוב למביאיהן. אמר להם מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני?! ובמדרש מוסיף [ילקוט שמעוני בא רמז רט"ז] אשריך אברהם אבינו שרבי אלעזר בן עזריה יצא מחלציך [ע"כ הגמרא].

[מדוע התפעל רבי יהושע מדרשת 'לתת שכר למביאיהם']

והנה יש להבין מה נתפעל רבי יהושע מההגדה הנראית לכאורה כפשוטה ומובנת. וי"ל בס"ד דהנה מתוכן הענין נראה שעסקו  בעניני חינוך, ועל כן שאלו טף למה באין? ולפי זה אפשר למצוא רעיון עמוק בהאגדה  הזו. כי הנה עיקר גדול בחינוך הוא להראות להדור הצעיר עבודת ה' יתברך בפועל ובמעשים, ולא די במה שמלמדים אותם מתוך ספר לבד[3], (וכמו שאיתא בספרים 'ושננתם לבניך' עיקר הוא 'ודברתם בם בשבתך בביתך ובלכתך', שכל מעשיו הנהגתו אכילתו והליכתו היא עפ"י התורה.[4]) נחוץ להראותם באופן ממשי הדרך בה ילכו היינו שישמעו ויקראו מן הספר וגם 'ולמען ילמדו' מתוך ראיה. וביותר התעמקו חכמינו ז"ל במטרה נשגבה זו בשנת השמיטה שכל אחד ואחד יושב בביתו ופטור מהרבה מצוות שחייב בהם בכל השנים, פטורים היו בשנה זו מתרומות ומעשרות לקט שכחה ופאה וכו', וממילא בניהם בשנה זו שלא ראו שום עשיה ממשית בפועל ומעשה מאבותיהם עובדי האדמה, היה חסר להם מאוד הדרך ילכו בה בעבודת ה' יתברך, ובתור עצה למחסור נחוץ זה דרש רבי אלעזר בן עזריה שלכן נתנה דוקא במוצאי שביעית מצוה זו של 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף. ושאל 'טף למה באים'  כדי ליתן שכר למביאיהם (והיינו שטף אלו אף שעדיין 'טף' הם ועדיין אינם ראויים לחינוך, בכל זאת יש ענין בהבאתם, שיוחק בזכרונם גדול ענין הקהל, מצוה המתקיימת בצבור וברוב עם, וכדי להרגיש גודל ההתפעלות, זכר את אברהם אבינו ע"ה שאצלו נאמר (בראשית י"ח י"ט)  לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט, וכן מצינו[5]) גבי אברהם אבינו  בשעה שהיו אצלו המלאכים וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר (שם שם ז') וברש"י שם כדי לחנכו במצוות, והיינו שחנכו שצריך לעשות מעשה בעבודת ה' יתברך ולא די במחשבה גרידא.

[דברי חיזוק ועדוד להורים ומורים העוסקים בעבודת קודש של חינוך]

וזה אולי הרמז ב'מרגלית'[6] שהיורד לעומק הים לחפש אחר המרגלית אינו יודע כלל מה ימצא שמה, וכל מה שיעלה בידו לרכוש יחשב, כך היא בעניני חינוך אין לדעת מראש איך יצליח ומה יצא מחינוכו, אבל עליו לעמול ולעסוק בו[7] ולקיים (המצוה של 'ושננתם לבניך והודעתם לבניך ולבני בניך וגו' ואולי משום כך שאל להם 'שבת של מי' שכמו ששנת השמיטה צריך למצות 'הקהל' ביותר מכל השנים, כן הוא בשבת קודש, אז הוא זמן חינוך הבנים, ע"י שרואים הבנים סדר עבודתם של האבות בעבודת ה' יתברך בפעולה ובמעשה ממש). עכ"ל הרב חיים יהודה מאיר הגר[8] זצ"ל.

השמירה על נקיות מדת האמת הפנימית הנלמדת מהבאת הטף להקהל

על דברי הגמרא שהובאו לעיל ממסכת חגיגה בענין ההקהל, כותב הרב מנחם סגל פולאק[9] זצ"ל בספרו עיון מנחם על אגדות הש"ס וזלה"ק:

…ובגוף הענין דקאמר טף למה באין, כדי ליתן שכר למביאיהן, נ"ל דהנה כתיב (תהלים ל"א כ') מָ֤ה רַֽב־טוּבְךָ֘ אֲשֶׁר־צָפַ֪נְתָּ לִּֽירֵ֫אֶ֥יךָ פָּ֭עַלְתָּ לַחֹסִ֣ים בָּ֑ךְ נֶ֝֗גֶד בְּנֵ֣י אָדָֽם. ופירש הפלאה [רבי פינחס מניקלשבורג] בהקדמה, דהנה הכוזרי כתב הטעם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא [קדושין ל"ב ע"א], הוא יען שיש צבועים ששבע תועבות בליבם ועושים מצוות רק נגד בני אדם להתעותם בשוא להאמין כי הם ישרים בליבותם, אולם הקב"ה כביכול רואה ללבב ויודע האמת וממילא לא יתן להם שכר ועכשיו אם הקב"ה יתן שכר לתמימי לב, בני אדם קצרי הראות, שאינם יודעים להבחין בין הצבועים ותמימי לבב, יטילו ח"ו ספק ביושר ההשגחה וישאלו, מה ראו אלו להתקרב יותר מאלו, ולכן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא לשום אדם, וזה שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך – בעולם הבא, וטעם שפעלת זאת הוא בעבור אלה שחוסים בך נגד בני אדם וליבם בל עמם.

אלא דלפי זה מסתבר שמי שמגדל את בניו לתורה ותעודה יקבל שכר על מצוותיו בעולם הזה, דכלל הוא בידינו שכל מי שמגדל בניו לתורה ותעודה, נאמן גם בלבו פנימה, ואין לטעות בזה. וכבר פירשו בזה המפרשים את הפסוק (תהלים י"ד ב') ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹקים. כי המבחן לדעת על אדם אם רוחו נאמנה לה', הוא בניו, אם הם מגודלים לתורה ותעודה, ידענו בבירור שאין ברוחו רמיה, וזה שנאמר אלקים השקיף על 'בני' אדם, כלומר על בניו, לראות היש משכיל דורש את אלקים בלי פניה צדדית. וזה דקאמר רבי אלעזר בן עזריה טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן, כלומר שהכל יראו ויתבוננו בהם שהם מגודלים על ברכי התורה והיהדות, ואז אין עיכוב לתת להם שכר (בעוה"ב) [בעוה"ז] כי אז יגלה ויראה לעיני כל כי ישרה נפשם בם והולכים בתומם, ולכן מביאין את טפם כדי שכל שיראה יכירום כי זרע ברך ה' הם וממנו ישפטו שפוט גם על אבותיהם שיראת ה' נוגעת ללבבם.

הליכת משה מלמדת הלכות תוכחה כיצד

וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל (דברים ל"א א')

בדרשות מהר"ם בריסק  להרב מרדכי בריסק[10] זצ"ל הי"ד (שבת שובה תרצ"ד) כתב וזלה"ק:

תנחומא בפרשתנו]…אין וילך אלא לשון תוכחה שנאמר (תהלים מ"ו ט') לכו חזו מפעלות אלקים…[ע"כ מהמדרש] ותמוה מנ"ל ש'וילך' קאי על תוכחה? ויש לומר דהנה מאז מדורות הקדמונים נשרש בישראל להעמיד מנהיג שיוכיח את העם בשבט אפו על כל הרעות אשר נעשה, ולהיטיב דרכם דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, ואף שכל התורה הקדושה נתפרש בשבעים לשון עם כל המוסרים היוצאים ממנה ויש ביד כל אחד ואחד לראות מה שכתוב בה, עם כל זה לא יתקיים התורה הקדושה בלא מוכיח שיכה בשבט עברתו…על העוברים עליה כי לא יביט אדם את תמונתו בספר התורה הכתובה לפניו אם לא שיוכיחוהו על פניו…

אמנם מה יעשה המוכיח להציל את המוכח מבזיון אם צריך ליסרו ולמנעו מחטא זה להלאה, העצה לזה שיעמוד ויוכיח ברבים בעת שנאספים כל העדה ובתוכם הצדיקים גם כן, ואם כן לא ירגישו מי יתיסר במאמר הלזה, רק הלב יודע מרת נפשו והחוטא ירגיש כשיזכיר המוכיח חטאו אשר חטא, אבל לא יתבייש כי אחרים לא ידעו אל מי ירה החץ. ודבר זה למדנו מתורת משה רבינו ע"ה כשהוכיח את ישראל הוכיח את כולם כאחד שנאמר אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל. והיטב דיבר בזה בספר ה"י לפרש המדרש (ויקרא רבה ל"ה א') חִשַּׁ֥בְתִּי דְרָכָ֑י וָאָשִׁ֥יבָה רַ֝גְלַ֗י אֶל־עֵדֹתֶֽיךָ (תהלים קי"ט נ"ט) שאמר דוד המלך ע"ה בכל יום הייתי מחשב לבית פלוני אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הה"ד ואשיבה רגלי אל עדותיך [ע"כ מהמדרש] היינו כששמעתי שאיזה אדם חטא, הייתי מחשב לילך לבית זה ולהוכיחו על פניו, רק אחר כך נתישבתי שאין זה מגדר הנימוס לבייש את החוטא רק רגלי מוליכות אותי לבית הכנסת במקום שנאספים הרבה בני אדם ושם הייתי מוכיחו, ובאופן זה לא ייבוש ועם כל זה ירגיש.וזה כוונת הָפ֣וֹךְ רְשָׁעִ֣ים וְאֵינָ֑ם וּבֵ֖ית צַדִּיקִ֣ים יַעֲמֹֽד (משלי י"ב ז')אם רוצה להפוך הרשעים שלא יהיו עוד, זה יוכל רק אם גם בית צדיקים יעמוד בעת התוכחה.

ויש לפרש בזה המדרש (שוחר טוב משלי י') בשעה שהחכם יושב ודורש וכל העם שומעים אפילו אותן שאין להם צורך בתוכחת החכם, הקב"ה מוחל על עוונותיהן, שהקב"ה נושא להם פנים בעבור שגם הם נושאים פנים, ולכך במצות הקהל היה המצוה שיקהלו שם כל ישראל, הן האנשים היינו הצדיקים, הן הנשים היינו פשוטי עם אף שהצדיקים לא היו צריכים לשמוע קריאת משנה תורה מפי המלך שהם בעצמם היו יודעים זאת, אבל כדי שלא יביישו הפשוטי עם בשעה שהמלך היה מוכיח על פניהם עמדו שם, שאם לאל כן לא יבואו דלות העם למען לא ידעו כל העם שהם החוטאים…ולכן עשו זאת לפנים…ואם כן שפיר קאמר המדרש שאין 'וילך' אלא תוכחה, שאם לא כן למה הלך ל'בית אולפנא' [עפ"י התרגום המיוחס ליונתן, שפירש וילך משה – ואזל משה למשכן בית אולפנא, היינו בית המדרש]. עכ"ל המהר"ם בריסק זצ"ל הי"ד.

הקשר במצות הקהל בין סוכות שמיטה והמלך

האדמו"ר משה יחיאל אלימלך מלברטוב[11] זצ"ל הי"ד בסוף ספרו וידבר משה לקהלת סוכות כתב וזלה"ק:

בענין מצות הקהל שהיא במוצאי שנת השמיטה ובסוכות דוקא.

כי לכאורה ענין שמיטה גורמת תרעומות בלב המלוה על הלוה, והבעל השדה על העניים האוכלים תבואות שדהו. רק כוונת זה הענין בכדי שידע האדם כי אין לו כלום בזה העולם, כי העולם ומלואו של הקב"ה הוא, ואין לו להאדם משלו כלום, לזה צריכין לשמוע להקב"ה להפקיר שדהו ומעותיו ועל זה מראה ענין השמיטה, כי לה' המלוכה.

לזה נצטוה המלך אז להקהיל את כל העם אנשים ונשים וטף, להודיע לכולם את כל הנ"ל במוצאי שמיטה בחג הסוכות, שהוא חג האסיף שבכל שנה ושנה, אז כל אחד שמח בחלקו בתבואת השדה, יתנו כעת ליבם גם על כל עת לחבר את לב כולם כאחד, לשמור ללמוד וללמד את תורת ה', ולדעת כי הכל שלו, והמלך בעצמו מודיע בזה לכל שיתבוננו כי לה' המלוכה, והוא מהעדה מלכין ומקים מלכין[12].

ולזה ישמחו בה' יתברך שמו ויתאחדו הלבבות ויכירו לה' המלוכה. וזה כל האדם להיות את אלקים ירא ואת מצוות שמור[13], ובשביל זה נברא בעולם והכל חייבים בכבודו יתברך, ואז יאהבו זה את זה ויתנו יקר למלך שהוא ירא את ה', ומפרסמים מלכותו יתברך שמו בעולם, ולקיים ירא את ה' בני ומלך [משלי כ"ד כ"א]. עכ"ל האדמו"ר מלברטוב הי"ד.

לשבת שובה

האדמו"ר מפיאסצנא הרב קלמן קלמיש זצוק"ל הי"ד, (בעהמ"ח חובת התלמידים), בספרו דרך המלך (עה"ת ומועדים, שבת תשובה תר"צ) כתב תיאור של הרגשת היהודי לאחר ראש השנה, ואלו דבריו:

…ובעיקר מסוגלים ימים אלו שאחר ראש השנה לתלות את עצמו במצב שלמעלה ממנו, ולבוא לתשובה ולקדושה שאין גם האדם משיג אותה. כי למשל, איש שנולד במרתף קר, רטוב וחשוך, ובעוני זה מורגל כל ימיו, אז כל תקותו – ליבש את המרתף ולפתוח בו אשנב אפילו הקטן ביותר, שיכיר בו על כל פנים בין יום ולילה. ועל יותר מזה אין לו השגה לבקש, מפני שלא ראה ולא טעם יותר טוב שיבקש ויקוה לו, ורק ממה שמעיק לו ביותר הוא מקוה להיפטר, כמו רטיבת המרתף וחשכו. והיה אם יתאכסן איש הזה, איזה זמן קצר אפילו, בבית גביר, ויטעם טעמה של דירה יפה רחבת ידים מלאה אור – אז כבר לא יסתפק לקוות ליבש את מרתפו ולפתוח בו אשנב, רק כבר יתחיל לקוות ולהשתדל שיבוא לדירה טובה, עכ"פ ככל איש בינוני.

[הנמשל] כן האיש שלא טעם עדיין טעם של קדושה ואור, או שכבר שכח את הטעם שטעם באקראי בעלמא בזמן מן הזמנים, ורק את נמיכיותו מרגיש עתה שלא טובה היא ומעיקה לו, אז בתשובתו אינו מבקש מעצמו גדולות, רק להחליש את תאותו ולישר מעט מן עקמימיותו, ולהשאר בכללו במצבו שהיה. ומצדיק עצמו תמיד ואומר, ומה אני צריך להיות? – איש פשוט אני, וכדומה מן ההצטדקות. מה שאין כן בראש השנה, שה' יתברך נמשך לאיש הישראלי, וכביכול מרכין את עצמו משמי שמים לדפוק על פתחי לבבי ישראל, לאמור פתחי לי אחותי רעיתי (שיר השירים ה' ב') הכניסני בקדושתי אל קירבך ואקדשך. והאיש ישראל מרגיש אז קדושה והתעוררות בקרבו, אז משתוקק האיש לעלות למעלה יותר מן מצבו. וצריך האיש הישראלי בימים אלו לא להסתפק בתשובה סתם, אהיה טוב מעתה, [אלא] רק לבחור לו דרך…שובה ישראל עד ה' אלקיךקחו עמכם דברים ושובו אל ה'…שתעלה לה'…ואיך? – קחו עמכם דברים – של ממש, לא סתם 'אהיה טוב', רק מעתה כך וכך אתנהג, כזאת וכזאת אעשהעכ"ל האדמו"ר מפיאסנצה הי"ד.

החידוש מדברי הנביא – שגם תשובה חלקית מגעת לכסא הכבוד

שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד ה' אֱלֹקיךָ (הושע י"ד ב')

בספר דרשות קול יעקב לרב אליעזר יעקב רוזיניץ[14] זצ"ל הי"ד כותב וזלה"ק:

הנביא הושע [אומר] שובה ישראל עד ה' אלקיך….במסכת יומא (פ"ו ע"ב) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך. ומקשים דלמה הוצרך להביא מקרא דקבלה הלא כמה פעמים מפורש בתורה ענין התשובה, כמו שנאמר (דברים ואתחנן ד' ל', נצבים ל' ב') וְשַׁבְתָּ֙ עַד־ה' אֱלֹקיךָ, כִּ֤י תָשׁוּב֙ אֶל־ה' אֱלֹקךָ (דברים נצבים ל' י')

ואמר בזה מרן הרב מבעלזא[15] זי"ע, דתשובה גמורה ושלימה שמגעת עד כסא הכבוד אין בזה רבותא, דבמקום שבעלי תשובה עומדין, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ראה ברכות ל"ד ע"ב) אולם רבי לוי בא לדבר על תשובה כמו שהיא בכל ענין מגעת עד כסא הכבוד, ולכן הביא מקרא דהושע שובה ישראל עד ה' אלקיך, דאילו בתורה כתיב כי תשוב אל ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, ודברי הושע דגם באופן כזה גדולה תשובה, וכמו שאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה', דגם בכה"ג [בכהאי גוונא] מגעת עד כסא הכבוד.

שירת התורה – המצוה התרי"ג החותמת מצוות

וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את (דברים ל"א י"ט)

ביאר הרב מאיר יחיאל הלוי האדמו"ר מאוסטרובצא[16] זצ"ל בספר מאיר עיני חכמים החדש בפרשתנו וזלה"ק:

ועתה כשאתם בגלות מדוכדכים עד נפש, כתבו לכם את השירה הזאת, דהיינו אם רצונכם להחזיק מעמד תקחו עדוד מן השירה הזאת, היא תחזיק אתכם עד בוא הגאולה.

וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֗ה בְּאָזְנֵי֙ כָּל־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עַ֖ד תֻּמָּֽם (שם שם ל')

בערוגת הבושם לרב משה גרינוולד זצ"ל פירש:

יש לפרש…משה רבינו בכח דבוריו הקדושים עשה רושם בקרב לבות בני ישראל…עד שהיו דבריו חיים וקיימים כל ימי חייהם, עד תומם עד ששלמו ימי חייהם. ומוסיף המלקט בשיפולי אדרתו: עד תומם – עד השלמתם, דבריו עשו רושם וחקיקה עד שהגיעו השומעים לתכליתם ושלמותם ונהיו תמימים.

הגליון נערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב 0526514000   Ybarkai6@gmail.com


[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק. הרב דוד ב"ר חיים (פוקס) זצ"ל. אהובה לאה בת הרב שמעון יבלחטו"א (קלרמן). הרב סיני יצחק בן הרב שמעון הלוי (אדלר) זצ"ל. שלומית בת יהודה ז"ל (נלב"ע ג' בתשרי).
לרפואת יעקב בן גלדיס כתון, נחשון יעקב בן ידידה עירית בתושח"י.
לעילוי נשמות הקדוש לוי יצחק ב"ר שלמה (פש) הי"ד, שלום דוד הלוי ב"ר צבי (גרנט), הרב משה חיים בן הרב פישל זצ"ל (דימנטמן).

[2] הרב חיים יהודה מאיר הגר זצ"ל הקים ביתו עם אחות של הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד מרת רייצא (כמתואר בתולדות המחבר הרב ריינמאן בספרו על מסכת אבות ויצא פרח עמ' כ"ו, מהדורת תשע"ט. בעמ' כ"ז צילום ההזמנה לחתונתם). הרב הגר היה נכדו של האהבת ישראל מוויזניץ זצוק"ל, בנו של ה הרב מנחם מנדל הגר זצ"ל אב"ד ווישווא בעהמ"ח שארית מנחם. שרד את השואה ממחנות ההשמדה ולאחריה פגש את אשתו, נסעו לארה"ב ובתשי"ח עלו לארץ ישראל. למרות הפצרות החסידים שיטול כתר אדמורות סירב כל חייו. היה אחיין של אדמורי וויזניץ האמרי חיים ואחיו המקור ברוך.
בי"א באייר תשכ"ט נסתלק לבית עולמו באותו יום של זקינו ר' נפתלי מרופשיץ זצוק"ל. הם לא זכו להקים דורות המשך, רק דברי תורתו שהוצאו לאור לאחר פטירתו הם זכרונם, במאמר שהובא לעיל הינו מספר חידושיו לתורה (נדפס פעם יחידית בתשמ"א).  חיבור נוסף שלו  שהיה בכת"י ליקוט מספרים קדמונים ואחרונים ונקרא זכר חיים ילקוט תשובה מאהבה, נערך ונדפס בשנת תשמ"ד.

[3] מרגלא בפומיה של אבי מורי ר' מנחם אהרן ברקאי ז"ל 'והיו עיניך רואות את מוריך' – אין הכוונה לתמונה יפה הצמודה לקיר, אלא רואות את מוריך בחיים חיותו בעבודתו ובהנהגתו.

[4] הערה זו נראה שהיא מעורכי הספר, מוקפת בסוגריים מרובעים.

[5] כנ"ל.

[6] במעשה המובא בגמרא שרבי יהושע אמר להם מרגלית טובה היתה בידכם.

[7] עבודת קודש של החינוך משולה לזריעה. בזריעה זוהי עבודה קשה של הטמנה במעמקי האדמה, בהסתר גדול, ובמשך זמן יש לטרוח תחילה בהכנת השטח אח"כ הזריעה עצמה ואז השקאה מתמדת, וגם כשנובטים או מבצבצים הגידולים, יש לטפחם ולהשקיע מלאכה רבה. וראש לכולם ותמיד – עבודת התפלה. יתכן והמחנך כלל לא יראה תוצאות פעולתו והשקעתו המרובה, התלמידים – ילדים יגדלו והוא אינו יודע מה פרי עמלו. אך זוהי עבודת קודש ותהא בחינת 'אור זרוע לצדיק' – כזריעה שהיא בהטמנה אך תתגלה בזמן ובמקום כאור גדול, וגם אם חלילה לא, הרי שאת יעודו ותפקידו קיים ומילא, ואולי הדורות הבאים…

[8] הרב חיים יהודה מאיר זצ"ל בנו של ה'שארית מנחם' מוז'ניץ, בנו בכורו של ה'אהבת ישראל' רבי ישראל הגר זלה"ה. אביו ה'שארית מנחם' נפטר לפני השואה. בנו הרב חיים יהודה מאיר הקים ביתו עם אחות של הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד מרת רייצא (כמתואר בתולדות המחבר הרב ריינמאן בספרו על מסכת אבות ויצא פרח עמ' כ"ו, מהדורת תשע"ט. בעמ' כ"ז צילום ההזמנה לחתונתם).

שרד בניסי ניסים את התופת בשואה, ואף בסיום החורבן עודד והדריך אנשיו להזהר מאוד באכילה לאחר הרעב האיום שסבלו ממנו במחנות ההשמדה, ורבים קיפחו חייהם בגלל שאכלו לא בצורה נכונה. לאחר שיצא מהמחנות פגש את אשתו שנצלה גם היא מהתופת, עברו לתקופת מה לארה"ב אך סירב בכל תוקף לקבל כתר האדמורות שבקשו והתחננו שארית הפליטה לעטר את ראשו. ואמר 'איך אתעלה ואכהן פאר אחרי עברו שנות השואה בלי תורה ובלי מעשים וכו'. בשנת תשי"ח עלה לארץ ישראל אך המשיך לסרב לקבל כל עול רבנות שהיא שהוצעה לו. כפף עצמו תחת דודו ה'אמרי חיים' מויזניץ. בשנת תשכ"ה זכה להעלות את עצמות אביו מאירופה לארץ ישראל, ולקברו באוהל אדמורי ויזניץ בבני ברק.
בשנת תשכ"ה בהיותו רק כבן נ"ה החזיר נשמתו לבוראו, ונקבר בסמיכות לאביו. לא זכה כלל להשאיר זש"ק. דברי התורה שנאספו ונערכו בספר שנקרא זכר חיי"ם הם זכרו ושמו שנותרו ממנו בעולם (נדפס בתשמ"א). כמו"כ השאיר ספר בכת"י  זכר חיים ילקוט תשובה מאהבה, שנדפס גם לאחר פטירתו (תשמ"ד).

[9] הרב מנחם סגל פולאק (תר"ן הונגריה תש"כ ארה"ב) למד בישיבותיהם של הרב שמואל רוזנברג באונסדורף ואצל הרב עקיבא סופר בפרשבורג (נין של החת"ם סופר). בהיותו בן עשרים ושלש נתמנה לרב בעיר סערנעטש, עיר שהיתה מבורכת בתלמידי חכמים מופלגים. ראשי הקהל בקשו כדי לקבלו לכהן פאר בעירם שיסמך להוראה משלשה גדולי הוראה מרבני הונגריה הלא הם רבו הרב  שמואל רוזנברג, הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי) והרב מסערדהיל (?). היה משמר בדבקות מסורת ומנהגי אבות בלא לזוז כחוט השערה מהם. לאחר כעשרים ושש שנה של שבתו בעיר, ופרצה מלחמת העולם השניה, קיבל בשנת ת"ש הזמנה לכהן ברב בקהילה של יוצאי הונגריה בניו יורק עם כרטיס כניסה. הוא החליט להיענות להזמנה והיגר לשם. כדוגמא לשמירתו על מנהגי ומסורת דורות מסופר כי באחת החתונות בקשו לשנות את הפיוט המקובל של 'מי בן שיח שושן חוחי' ששרים לפני החופה והוא עמד על כך בתוקף שלא ישנו (ביאר עפ"י הספר יבקש רצון כי יסודו בדברי הגמרא סנהדרין ל"ז על סוגה בשושנים). עם קבלתו את הידיעה המרה ששתי בנותיו שנשארו באירופה נספו עם ילדיהן גרם לנפילתו לחולי. בהקדמת ספרו זה עיון מנחם לאגדות, מתאר כי 'מצות הרופאים היתה חזקה להסיח דעתי מהמאורעות האיומות…לכן שמתי לי למפלט גם אני ללון בעומקה של הלכה וגם בעומקה של אגדה ונתקיים בי הפסוק (תהלים קי"ט צ"ב) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי, כי מידי נתתי לבי להתעמק בדברי חז"ל, מצאתי מנוח לעשתונותי וירווח לי' (עכ"ל).
עוד נוסיף על מדותיו הנאצלות שבעניני מדות ובין אדם לחבירו היה מקפיד מאוד, שלא לדרוש דבר שלא היה משוכנע בו באמת, וכן נזהר מאוד לא לגנוב דעת הבריות, לא היה נמנע מלהסתיר דעותיו.
ספרו שו"ת חלק לוי נדפס לראשונה בתרצ"ד ובשנית בתשכ"ח. דרשות חלק לוי עה"ת (מכת"י ליקוואד תשע"ז) עיון מנחם אגדות הש"ס (משם הובאו הדברים לעיל. בחסד ה' יתברך מצאתיהו לערך שנת תשע"ג במכירה חד פעמית של ספרים, ומאז לא ראיתיהו) חסד לאברהם עה"ת מהדורה ראשונה תרצ"ד, מהדורה חדשה תשע"א ארה"ב.

[10] הרב מרדכי בריסק (תרמ"ז-תש"ד). נולד בהונגריה. למד אצל אביו הרב יהושע בריסק ואח"כ אצל הרב מרדכי לייב וינקלר בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי. בגיל ח"י הוסמך להוראה ע"י הרב פינחס חיים קליין, ובהגיעו לשנת הכ"ג נתמנה  לדיין. בצעירותו התכתב עם גדולי עולם ביניהם רבו הלבושי מרדכי, המהרש"ם – הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, האדמו"ר ממונקטאש הרב צבי הירש שפירא בעהמ"ח 'דרכי תשובה' זכר צדיקים לברכה.
בהיותו בן ל"ג נבחר לשמש ברבנות במחוז טשאנד שברומניה, חמישים ישובים היו פרושים תחת חסותו. במקום זה הקים ממלכה של תורה ומפעלי חסד רבים. הישיבה שהקים ועמד בראשה היתה מפאר פעולותיו. ייסדה בפחות ממנין בחורים עד שבשיא תפארתה נהרו אליה אלפי תלמידים ונחשבה לישיבה הגדולה ביותר ברומניה וטרנסילבניה הסמוכה לה. שיעוריו הלמדניים היו בנויים לתפארה משילוב של ביאור הפשט הישר והגיון צלול שצלח נחשולי קושיות ותמיהות במהלך בניית הסוגיה. אמנם גדלותו התפרשה גם לשדה הפסיקה ההלכתית. בסוגיה הלכתית קשה של מחלוקת בענין כשרות המקוה בעיירה מסויימת בהונגריה בין רב המקום טען לכשרות המקוה, לדומ"ץ שאסרה בגלל סוגיה של 'זחילה שאינה ניכרת' (מובאת בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ד בסימנים הראשונים). המהר"ם מבריסק נטה לדברי הרב ולהכשיר את המקוה. הגם שרבנים מהונגריה רצו אפילו ל'רווחא דמילתא' לתקנו, הוא טען בתוקף להשאירו בכשרותו ללא תקון כדי לא להוציא לעז על הראשונים ילדי ישראל הקדושים והטהורים. בסופו של דבר נמסר הדבר לזקן רבני הונגריה הרב שלמה זלמן עהנרייך אב"ד קהילת שימלוי זצ"ל הי"ד, בעהמ"ח שו"ת לחם שלמה, שהכריע להיתר.
בספר ממנו הובאו הדברים לקמן נמצאות דרשות רבות שמסר לבני הישיבה כ'פתיחה' לזמני הלמוד, וכן דרשות לימים נוראים שבת הגדול ועוד. הספר יצא לראשונה מכת"י תשמ"ז (ברוקלין) דרשתו האחרונה שנאמרה ונדפסה היתה של שבת שובה תש"ד, כאשר מרבית יהדות אירופה כבר נרצחו ע"י הנאצים ימ"ש, והכורת שעלה על יהדות הונגריה בסוף מלחמת העולם השניה, עלה בסערה השמיימה גם המחבר בי"א בסיון תש"ד.
בנו הרב אהרן צבי בריסק זצ"ל ניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל והקים בנתניה ישיבת 'מהר"ם בריסק טשעקא' ע"ש אביו. אך טרם הגיע לגיל חמישים נגדע האילן בשיא פריחתו. הספר הזה וכמו"כ חידושי סוגיות מהר"ם בריסק שיצא לאחר שנים נוספות, המשיכו את שושלת קודש הזהב ע"י נכדיו וניניו. (התולדות נכתבו עפ"י הקדמת המלבה"ד, וכמו"כ עפ"י מאמר 'בקדושה של מעלה' לרב פינחס אליהו אייזנטל שליט"א התפרסם בתוספת ל'המודיע' ערב שבועות תשס"ג.)

[11] האדמו"ר משה יחיאל אלימלך האדמו"ר מלברטוב (תרנ"ה-כ"ז בסיון תש"א) בן רבי נתן דוד מפארצבה משושלת ה”יהודי הקדוש”, רב צדיק מפורסם, נכדו של ה”דברי בינה” מביאלא וחתנו של דודו רבי ישראל האדמו”ר מגרודזיסק,

מונה לאדמו”ר בלוברטוב שבאזור לובלין בשנת תר”צ לאחר פטירת אביו. עד מהרה התפרסם וחסידים רבים החלו נוהרים אליו. הוא קירב במיוחד את בני הנוער, וידע לקרב גם את אלו שנתרחקו מעט מעולם החסידות. חסידו, רבי שמעון מזעליחוב זצ"ל הי"ד משגיח בישיבת חכמי לובלין (כתביו נדפסו בספר נהרי א"ש) היה שולח אליו תלמידים לקבלת הדרכה, ובעקבות כך גבר זרם הבאים אליו. “שטיבלך” של חסידיו נוסדו בוורשה, פארצוב, ליקווא, לנטשנא, ז’ליחוב, אוסטרוב ועוד. חיבר את הספרים מאמר שמירת הדעת (ורשה, תרפ”ז), אמת ושלום אהבו (ורשה, תרפ”ז), ויאמר משה על התורה (ורשה, תרפ”ז), מאמר המדות (ורשה, תרפ”ז), וידבר משה (ורשה תרפ”ז-תרפ”ח), מחשבות מאירות (ורשה, תרפ”ח), סידור עבודת הלב (ורשה, תרפ”ח), אמרי טל (ורשה, תרפ”ח), ויאמר משה על נ”ך (ורשה, תר”ץ) ועוד.
עם כניסת הצבא הגרמני לפולין, ברח מלברטוב ללובלין, שם נפטרה רעייתו הרבנית חיה מרים. משם המשיך דעמטשבא, שהיתה תחת הכיבוש הרוסי. במוצאי שבת, ביום כיבושה של העיר בידי הגרמנים, הם נכנסו לבית מדרשו ורצחו ביריות את הרבי ואת ילדיו, יצחק חיים ורייזל. תנצב"ה. (התולדות עפ"י אתר 'תורתך לא שכחתי' איסוף ושימור תורת הנספים בשואה). במהדורת הספר ויאמר משה שממנו נערכו הדברים, הקדמה ארוכה לתולדות האדמו"ר ושיטתו. הספר יצא לאור ע"י מכון גנזי מהרי"ץ ירושלים.

[12] עפ"י דניאל (ב' כ"א) וְ֠הוּא מְהַשְׁנֵ֤א עִדָּנַיָּא֙ וְזִמְנַיָּ֔א מְהַעְדֵּ֥ה מַלְכִ֖ין וּמְהָקֵ֣ים מַלְכִ֑ין יָהֵ֤ב חָכְמְתָא֙ לְחַכִּימִ֔ין וּמַנְדְּעָ֖א לְיָדְעֵ֥י בִינָֽה.
רש"י זלה"ק: מהעדה – מסיר מלכין. על שהבין מתוך החלום שמלכות נבוכדנצר פוסקת ומלכות אחרת עומדת. עכ"ל.

[13] עפ"י קהלת י"ב י"ג. ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹקים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֹתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם.

[14] הרב אליעזר יעקב בן הרב משה צבי רוזניץ, נולד בסביבות שנת תרל”ז בפעטראוואסעלא, והיה חסיד מופלג, תלמיד חכם מלא וגדוש, שדבק עד להפליא בצדיקי דורו, וביחוד באדמו”ר יששכר דב רוקח מבעלז. בעודו ילד התייתם מאביו. למד בסאטמר בישיבת רבי יהודה גרינוולד, מחבר שו”ת זכרון יהודה (ראה תשובת רבו אליו ה”זכרון יהודה”, ב, סי’ קצ”ב), שאהב אותו כבן והעריך אותו מאוד כאחד מבחירי תלמידיו. הוא עסק במסחר לפרנסתו ושימש דיין, מגיד מישרים וראש ישיבת בקהילת זענטא (סנטה, בהונגריה, ממלחמת העולם הראשונה ביגוסלביה, וכיום בצפון סרביה) ורב בעיירה קניזשא, הסמוכה לזענטא. הוא נהג להתדפק על בתי נדיבים על מנת לאסוף את כל הדרוש עבור הנזקקים, בעוד שהוא מסתפק במועט וחי בצניעות רבה. במשך ארבעים וחמש שנה העמיד תלמידים ולימד דעת את העם. הוא נהג לדרוש בכל שבת לפני תפילת מנחה. בקיץ היה דורש על פרקי אבות ובחורף על פסוקי תהלים. בנוסף נשא דרשות במועדים, הספיד את גדולי ישראל שנפטרו ועורר רחמים על בני ישראל שהיו נתונים בצרה ברוסיה. בדרשותיו הרבה להשתמש במשלים ובמליצות. במוקד דרשותיו עמדה הדאגה לחינוך הבנים והבנות, והרחקתם מדרכים מסוכנים ודעות נפסדות. הוא היה רגיל לומר שעכשיו חסרים לנו המזבח והקרבנות, שהיו עיקר העבודה במקדש, ואף על פי כן יכול כל אחד לקיים זה בעצמו בהדרכת בניו ובני ביתו. וביאר את הפסוק “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”, שכל אחד יכול להיות כהן ולהקריב קרבן על ידי שידריך בניו בדרך ה’ במסירות נפש, “זה קרבן האמיתי לעמוד נגד כל מאורעות וניסיונות הזמן”.
לאחר כיבוש יוגוסלביה בידי מדינות הציר וסיפוחה להונגריה, החלה רדיפת היהודים. יהודים מסנטה נשלחו לעבודות כפייה בהונגריה ובאוקראינה. לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה בשנת תש"ד נעצרו יהודי העיר ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, וביניהם הרב אליעזר יעקב רוזניץ, שנרצח בי”ח בתמוז תש”ד, עם רוב משפחתו.
הרב השאיר אחריו חיבורים  רבים בכל מקצועות התורה: דברי אגדה, חידושים בסוגיות הש”ס, תקנות עגונות, חידושים על התורה ומועדים, חיבור על הגדה של פסח, ביאור על תהלים, ספר על החסידות וההנהגות של גדולי הצדיקים ועוד. חלק מכתביו אבדו בשואה, וממה שנשאר יצאו לאור ספר קול יעקב על התורה ודרשות (תשכ”ו, תשמ”ז), חידושים בסוגיות הש”ס (תשל”ו, תשמ”ב-תשמ”ה) ועל ספר תהלים (תשנ”ו). דרשותיו מלאי יראת שמים והתעוררות לעבודת ה’ ולימוד תורתו. בדרשותיו הביא תורות ששמע מאדמו”רי בעלז, כך שהרבה מאמרות קודשם נשתמרו על ידו. תולדותיו הובאו בראש ספר קול יעקב על התורה ודרשות (תשכ”ו). בנו של המחבר, הרב אברהם חיים הוא שהוציא לאור את ספרי אביו.
התולדות נלקחו מאתר 'תורתך לא שכחתי' איסוף ושימור תורת הנספים בשואה. המאמר נערך מעותק של הספר עצמו שנמצא מונח ליד בית כנסת בישוב תל ציון יחד עם כרך של חלק הסוגיות, בקיץ תשפ"ב. (כך נעשתה ה'היכרות' בין המלקט לספר ולמחברו).

[15] נראה שכונתו למהרי"ד – הרב יששכר דב מבעלז, האדמו"ר השלישי בשושלת נפטר בתרפ"ז. שני בניו הרב אהרן רוקח ומרדכי רוקח מבילגוריא הוברחו באמצע השואה לארץ ישראל. תולדותם נחרטו בשני כרכים מפוארים פרשת גדולת מרדכי הוצאת מכון אור הצפון  חסידי בעלזא ירושלים (תשפ"א). הרב מרדכי רוקח הוא אביו של האדמו"ר הנוכחי הרב יששכר דב שליט"א.

[16] הספר מאיר עיני חכמים הינו ליקוט מתורותיו של האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי זצוק"ל שהיה צדיק עליון קדוש שנהג בתענית שנים רבות, נסתלק לבית עולמו בשנת תרפ"ח. בנו ממשיך דרכו הרב יחזקאל, המשיך עד לשואה את דרך הקודש של אביו.  בעשרה בטבת תש"ג הוצאו להורג הוא וכל משפחתו אשתו ושבעת בניו ובתו היחידה וכל צאצאיו, ולא נותר זכר מהם. דברי תורתו קובצו לספר מאיר עיני חכמים על ידי תלמיד אביו, ומהם ליקט על סדר פרשיות התורה. דברי בנו הרב יחזקאל זצ"ל הי"ד הניחם במדור מיוחד שקראהו קדשי יחזקאל ע"ש קונטרס 'פלפולים נחמדים בעניני בעניני קדשים' שהוציא הרב יחיאל הלוי מנדלבוים בניו יורק תש"י, וקבעם בסיום כל פרשה לאחר דברי אביו. תולדות האדמו"ר מאוסטרובצא רשומים בתחילת המהדורה המחודשת של הספר (ח"א תשע"ט, ח"ב-ח"ג תשפ"א). ובהרחבה ניתן לקוראם בספר אספקלריה המאירה בעריכת משה חנניה רפאל גלאזיוס הוצאת עמודי שש (ירושלים תשע"ט).

דרשה לשבת תשובה / הרב יהושע זוברמן הי"ד

בפרשת וילך 'הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה' וגו'. הדקדוקים בפרשה זו רבו בספקי המפרשים, גם ההפטורה משונה מלוקטת מג' נביאים, וגם דברי הושע הנביא צריכים ביאור, יארך הזכרת כל הדקדוקים ויבוארו בעזרת ה' במשך הדברים.

הנה ידוע דתשובה קדמה לעולם, שהאדם עלול לחטוא מטבע החומר ומהסתת היצר הרע, ואי לאו התשובה לא היה אפשר לקיום העולם, כי האדם משוקע בעולם הזה ושוכח לעשות תשובה, לכן הקב"ה ברוב רחמיו מסבב הרבה סיבות לעוררו בתשובה, ואמרו חז"ל בברכות (נ"ט.) לא נבראו רעמים אלא לפשט עקממיות שבלב, אבל דבר הרגיל כיוון דדש דש ואינו עושה רושם, לכן מעורר ה' יתברך סעל ידי סבות חזקות אחרות בלתי רגילות, וכשהתחילה מלחמה העולמית בשנת תרע"ד, נעשה התעוררות גדול לתשובה, כי דם אלפים ורבבות נשפך כמים, וצעקות ובכיות מאלמנות ויתומים עלתה השמים, וכמה עניים מדוכאים נפחו מרעב רחמנא ליצלן, וכמה שורות אנשים וטף עמדו כיום תמים להשיג מעט לחם שחור להחיות נפשם אבל תיכף ומיד הצליח מעשה שטן לסמות עינים של הרבה אלפים ורבבות ולדמות להם שהם מתעשרים מיום ליום ומרגע לרגע ושקעו ראשם ורובם לצבור כסף ולאסוף הון, גם בלילה לא שכב לבם, ולא עלתה על דעתם לעשות תשובה ולהבין כי לא לתכלית זה נעשות המלחמה לאסוף כסף וזהב, ואף שראו ושמעו מהחורבן שהמלחמה תעשה, דימו בנפשם כי לא אליהם יעבור הכוס, והנה פתאום נהפך הגלגל וגבירים אדירים בין לילה ירדו פלאים, גם ניתן עליהם מיסים וארנונים עד שנעשו עניים מדוכאים והרבה מהם אבדו עצמם לדעת רחמנא ליצלן, ולעומת זה הבינונים והעניים היו כמנהגם, ואז נעשה התעוררות לתשובה אצל הגבירים ולא אצל השאר.

והנה מלכותא דארעא כאין מלכותא דרקיעא, ובמלחמה ארציות נמצאו כמה מיני כלי זין, יש כלי תותח שמיוחדים להפיל מבצר וחומה, אבל לא יועיל נגד אנשי חיל המפוזרים. ולעומת זה נמצאים חצים וכלי זין שונים המסוגלים ללחום עם אנשי חיל מפוזרים, ולא נגד חומה ומבצר, וכמשתמשים בכלי זין כאלו קשה לנצח המלחמה, כי מכל מין כלי זין נמצאו הרבה שלא ישלוט בהם ונחוץ להשתמש בכלי זין שתשלוט בכל דבר בפעם אחת באין מציל ואז ינוצח המלחמה בקרב. וכמו כן אנו רואים בהתעוררות לתשובה כי בשנה העברה היו מקרים אי רגילים נוראים מאוד, כמעט לא היה יום שלא יהא נרשם במכתבי העתים רעידת הארץ, ושטיפת מים, ורוח גדולה וחזק מפרק הרים בארצות שונות, אשר על ידי זה נאבדו כרגע אלפים ורבבות נפשות עם כל הונם ורכושם, באין שום הבדל בין עשיר לרש, ושרים ועבדים, כי קטן וגדול שם הוא, ואין מקום לברוח ולנוס מפניו יתברך שמו. וגם בארצינו הקדושה היתה רעידת הארץ ונתקיים בנו נבואת יחזקאל (לח) 'ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל', אבל גם ביום הרעש הגדול ראינו גודל רחמיו יתברך שמו על עמו ישראל, כי הפלה ד' בין ישראל לעמים, ולא מת מבני ישראל אף נפש אחת חס ושלום. ותהי לנס ופלא בכל העולם. וגם בכל מקימות מרעידת הארץ ושאר מקרים נוראים היו מעט מעט מבני ישראל שסבלו מהנזקים, והוא כמשל אב רחום שכועס ומעניש עבדיו ומשרתיו לעיני בנו, בכדי שהבן יראה וייקח מוסר ולא יהא נצרך להענישו. ונם ניתן לנו רמז שממשלת פולין יר"ה, נתנה כרוזים ומודעות שונות, להיות כל איש שורר בביתו לנקות ולטהר כל שמצה, וגם בסביבותיו, והעובר על זה ייענש בפלילים. גם זה יעורר אותנו לעשות תשובה ולטהר לבנו לעבדו באמת וגם לנקות ולטהר בסביבותינו ולהשגיח כל אחד לחנך בניו ובנותיו שילכו בדרך ה' יתברך ושלא ילכדו חס ושלום  בידי המסיתים ומדיחים אותם מדרך אבותם ומדרך תורה הקדושה.

אבל לדאבונינו הרבה אבות הסיחו דעתם מהעיקר הגדול הזה, להשגיח ולהניח ראשם ורובם בחינוך בני ביתם, ומצינו בתורה הקדושה (שמות כב) 'אם במחתרת ימצא הגנב… אין לו דמים', ובסנהדרין (ס"ב) שהבא להורגך השכם והורגו, שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק, וידוע כמה החמירה התורה הקדושה 'ושפטו העדה' 'והצלו העדה' שלא להרוג אדם על ידי אומדנות וסברות וספיקות רק על ידי בירור גמור, ומדהתירה התורה הקדושה להורגו, על כורחך דזה בירור גמור שאין אדם מעמיר עצמו על ממונו, אף על ממון הקל, ומכל שכן כשרוצים לגזול ממנו אבנים טובים ומרגליות השווים יותר מכסף וזהב, ועל אחת כמה וכמה שצריך אדם למסור נפשו וגופו וכל אשר לו כשרואה שרוצים לגזול ממנו נשמת צאצאיו היקרים מזהב ומפז רב. והרבה אבות מעלימים עיניהם מצאצאיהם ואינם שמים על לב כשמתחילים לגזול נשמתם ולהטותם מדרך התורה הקדושה. ובהתחלה יש עוד לאל ידם למחות, בפרט בערים הקטנות שהאב הוא האחד המשפיע ומפרנס לכל בני ביתו להאכילם ולהלבישם וליתן להם כל משאלותם, בוודאי אם האב יעמוד כחומת ברזל להשגיח על בני ביתו יסורו למשמעתו, אבל אחר כך כאשר כבר נטו מדרך אבותם ללכת אורחות עקלקלות ונשרשו בחטא, לא ישמעו לתוכחת אביהם. רק האבות יהיו עוד נתבעים ונותנים לבני ביתם למלא כל תאוותם, והאב גוזל וחומס ופושט יד לנושיו ועובד בזיעת אפו יומם ולילה, ליתן לצאצאיו לעשות בגדי שחץ ופריצות חדשים לבקרים כפי שתצא המאדע, וטענה בפיהם כי הלא גם המשרתת הולכת בבגדים יקרים ושחוצים, על אחת כמה וכמה בת בעל הבית מאמידי העיר צריכה להוסיף ולהרבות כמה מדריגות בזה.

ויש להמליץ על זה בדרך צחה מה שאנו אומרים בסליחות, 'לעינינו עסקו עמלינו ממושך וממורט ממנו, נתנו עולם עלינו, סבלנו על שכמינו, עבדים משלו בנו פורק אין מידם', ובהגדה של פסח, 'ואת עמלינו אלו הבנים, כמה שנאמר' וכו', הרי שבנים נכללו במילת 'עמלינו', וזהו שאמר 'לעינינו עשקו עמלינו', שגוזלים מאתנו לעינינו את עמלינו, אלו הבנים, היינו שריפת נשמה וגוף קיים, 'ממושך וממורט ממנו', מלת 'ממושך' היינו שנמשך ונתארך דבר קצר, 'וממורט' היינו שנמרט וניתק לגמרי ממקום זה למקום אחר. והמליצה בזה שיש ב' מדריגות בבנים המורדים והפושעים, יש שאינם יכולים עוד להעיז כל כך בפני אבותם ופושטים טלפים כחזיר לרמות ולשאול האיך מעשרין את התבן, ושלא בפני אבותם עושים כל תועבות רחמנא ליצלן, ופוסחים על שתי הסעיפים, לעבוד ליוצרו וליצרו, וזה 'ממושך' שנתארך ומשתמש בשתי פנים. אבל יש עוד כת שנייה שפרקו עול בפרהסיא בלי שום בושה ונתעקרו ממקור מחצבתם, ויצאו חוץ לשיטה, וזה 'ממורט ממנו, נתנו עולם עלינו, סבלנו על שכמינו', כי האבות יסבלו עוד את העול מהבנים סוררים הנ"ל, וסובלים על שכמם לעבוד בזיעת אפם ליתן להם למלאות תאוותם. 'עבדים משלו בנו, פורק אין מידם', שנותנים לנו משל מעבדים ומשרתות, שגם הם הולכים בבגדים יקרים ושחוצים כפי המאדעס החדשות, ולכן פורק אין מידם. ובעוונותינו הרבים הרבה אבות בוכים על זה במר נפשם לאחר זמן אשר הוא כבר מעוות לא יוכל לתקון, אבל החכם עיניו בראשו. לחנך צאצאיו בעודם רכים וברשותו על דרך תורה הקדושה.

וביותר הבנות צריכות שמירה, כמו שכתוב במדרש רבה במדבר (יא) 'וישמרך' בבנות, שהבנות צריכות שמירה, שאין להם תורה לתבלין נגד היצ הרע, והם עיקר היסוד בבית ישראל. והנשים הם המורות הראשונות להתינוק הנולד ועל פיהן יתנהג כל צורך הבית והכשרות. ובמתן תורה מצינו 'כה תאמר לבית יעקב' (אלו הנשים) 'ותגיד לבני ישראל' (אלו האנשים). ובמדרש רבה (שמות כ"ח) למה לנשים תחלה, כדי שיהיו מנהיגות בניהם לתורה. אמר רבי חנינא בן דוסא אמר הקב"ה כשבראתי את העולם לא ציוויתי אלא לאדם הראשון, וחר כך נצטווית חוה ועמדה וקלקלה את העולם, עכשיו אם אינו קורא לנשים תחילה, הם מבטלות את התורה כו', עיין שם. ובמדרש רבה (בראשית יז) מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים זה מזה כו' עמדו וגרשו זה את זה, הלך זה ונשא רשעה אחת ועשאה אותו רשע, הלכה זאת ונשאת לרשע ועשתה אותו צדיק, הווי שהכל מן האשה. עד כאן. ובזה יש לפר (ישעיה ב) 'בית יעקב לכו ונלכה באור ד' ', דלכאורה הוא כפל לשון 'לכו ונלכה', אלא רמז ל'בית יעקב' אלו הנשים 'לכו' אתן בדרך ד' ואז 'ונלכה' אנחנו האנשים, כי אם הנשים לא ילכו בדרך התורה חס ושלום גם האנשים אינם בטוחים לעמוד בניסיון נגדם. והעיקר להשגיח שלא ילכו בבגדי שחץ ופריצות ובמאדעס חדשות לבקרים, ומי שעיניים לו יראה האיך היצר הרע רוקד כנגדם ומשחק עמהם ומסמא עיניהם יום יום. היום מראה להם ומדמה בנפשם כי אין טוב ונאה רק באופן זה, ולמחרתו מראה ומדמה לו בהיפוך שזה מאוס בתכלית המיאוס והביזוי, רק לעשות בהיפוך. והשוטים הולכים אחר עצתו מיום ליום, כשור לטבח יובל, ומכלים ממון אבותיהם וגוזלים הרבים ואין חצי תאוותם בידם.

ובמדרש (פתיחתא איכה) שס"ה בתי עבודה זרה היו בדמשק וכל אחת היו עובדין אותה יום א' וכולן עשו ישראל הגמוניא לעבדן כאחת, ויעזבו את ד' ולא עבדוהו אפילו בשותפות, שלא עשו אותי בני כגרמוזי הזו שבאה באחרונה. ולכאורה יפלא האיך ימצא כל כך עבודה זרה בכל יום אחרת, אבל יש לומר דמרמז על המלבושים ומאדעס חדשים לבקרים בכל יום, וזה נקרא עבודה זרה שלהם שעובדים לזה ומוסרים נפשם על זה כל ימיהם, וכמו שכתב בחובת הלבבות (שער הפרישות פ"ב) כי הגברת התאווה על השכל הוא ראש כל חטאת כו', ולא נטה עם אל העולם עד שנטו מן התורה כו' ונטה בהם מדרך אבותם כו', וחייבם היצר לסבול צער גליהם והעולם מושל בהם כו' ומתעסק בתענוגו כו' והוא תורתו ודתו כו'. עושים בטניהם אלהיהם ותורתם מלבושיהם כו'. עיין שם בדבריו המתוקים מדבש. וזהו שרמז שכל אחד מהעבודה זרה עבדו יום אחד וישראל החמירו לעבדם כאחת, לדקדק לעשות המלבושים בכל מיני פרוצות שונת רחמנא ליצלן, ולא עשו אותי בני כגרמוזי הזו הבאה באחרונה, לילך על כל פנים גם בדרך וחוקת התורה הקדושה ולא תהיה תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם.

והנה על ידי כל המקרים הנוראים שעברו עלינו בשנה העברה, כל מי שעיניים לו ויש לו לב בשר בטח יעשה תשובה כעת, אבל רק תשובה מיראה כמובן, ויהיה נעשה מזדונות שגגות, אבל הלא גם על השגגות יש עונש, ומחויבין קרבן על שוגג, אבל לכאורה יש להבין למה ייענש השוגג, כיון שהיה בלא מתכוון, וכמו שהקשה רש"י ז"ל בפרשת משפטים על הפסוק 'ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו', למה תצא זאת מלפניו, ותירץ 'מרשעים יצא רשע', כי אדם שיש לו עוונות מזידים מזדמן לו גם כן לפעמים חטא שוגג, אבל מי שלא חטא מעולם במזיד לא יאונה לצדיק כל און, דאם בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמם לא כל שכן (חולין ז'). ולכן כאשר יעשה על כל פנים תשובה מיראה על כל עוונותיו, ולא יישאר לו שום עוון מזיד, ממילא לא ייענש גם על השוגג, וכן כתב בספר בינה לעתים (דרוש י"א), דאחר שנעשה על ידי תשובה מזדונות שגגות, הקב"ה מוחק גם השגגות. עיין שם.

ובזה נבוא לפרש פסוקי 'וילך', 'הנך עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ' וגו', היינו שילכו אחרי חוקות הגויים ולעבוד בעבודה זרה את מלבושיהם כמניין ימות החמה, וזה מביא להפרת ברית ולעבור על כל התורה חס ושלום, ועל ידי זה 'והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאהו רעות רבות וצרות', הכל כמו שראינו בעינינו, ומזה יתעורר לבם לתשובה מיראה, ואמרו 'על כי אין אלקי בקרבי' וכו', ויעשו מזדונות שגגות. ועל השגגות לא יענשו, כיוון שאין להם שום מזיד כנ"ל, וזה 'ואנכי הסתר אסתיר פני על כל הרעה'. היינו שיסתיר פניו מהרעות שעשו כאילו לא נעשו, כיוון שעשו תשובה. אבל דא עקא כי התשובה תוכל להועיל רק למחוק העוונות ולחשבם כלא היו, אבל הלא מוטל על כל אחד מישראל לקיים גם מצוות עשה בקום ועשה, ומי שעבר ולא קיים לא שייך על זה תשובה לחשוב אשר לא עשה כאלו נעשה. אבל לזה יש עצה לעסוק בתורה, וכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, וזה שמסיים 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל'. כי על ידי לימוד תורה הקדושה יחשב הלימוד כמעשה, בפרט עם נערי בני ישראל לבסס התלמוד תורה על בסיס נכון ולהשגיח על לימוד תינוקות של בית רבן ולייסד 'בית יעקב' לבנות.

וזה מרומז גם כן בהפטרה 'שובה ישראל עד ד' אלקיך', שהתחלת התשובה יהיה מיראה, שמועיל רק במידת הרחמים, ואחר כך יועיל התשובה גם ממידת הדין, 'כי כשלת בעונך', שהעוונות נעשו שגגות, ושמא תאמר מה יועיל זה, הלא גם על השגגות יש עונש, לכן אמר 'ואמרו אליו כל תשא עון', היינו שימחל כל העוונות ולא יישאר אף מזיד אחד, ואז לא ייענש על השוגג כנ"ל. אבל הלא יחסרו עוד המצוות עשה שלא קיים, לזה אמר 'וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו', אין 'טוב' אלא תורה, שעל ידי לימוד תורה הקדושה יהיה נחשב כמעשה כל המצוות עשה. וכמו שכתוב 'ועתה כתבו לכם את השירה' וגו' כנ"ל, וזהו שכתוב 'ישוב ירחמינו יכבוש עוונותינו', שימחול המזידין על ידי תשובה מיראה לחשוב לשגגות ואחר כך 'ותשליך במצולות ים כל חטאתם', של העוונות, שנעשו מהעוונות שגגות, וכיון שאין גם מזיד אם כן לא ייענש על השוגג כנ"ל.

והנה ביואל (ב,י) קודם הפסוק 'וד' נתן קולו' כתיב 'לפניו רגזה ארץ רעשו שמים שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם וד' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו כי עצום עושה דברו כי גדול יום ד' ונורא מאד' וגו', יש לומר דרמז על רעידת הארץ ומקרים השמימיים שמעוררים לתשובה, וזהו שאמר 'כי רב מאד מחנהו', כי כל צבא השמים משולחים מאתו יתברך שמו לעורר בתשובה, ופסוקי תשובה מלוקטים משלשה נביאים להורות ולרמז שלא יביט על הסביבה וזרמת הכפירה רחמנא ליצלן שנתרבה בעולם, ואף אם בההתחלה יהיו מעט אנשים מלוקטים לעשות תשובה זעיר שם זעיר שם אל ייפול לבו, רק חזקו ונתחזקה כי קרוב יום ד' והזמן קצר. ובעת האחרון צריך חיזוק יותר כי היצר מתגבר עלינו רחמנא ליצלן, ובכל דבר המלחמה היותר חזקה היא לבסוף. והבא לטהר מסייעין לו.
וד' יערה עלינו רוח ממרום ויסיר לב האבן מבשרינו ונזכה לתשובה שלימה ולשנה טובה ולכתיבה וחתימה טובה ולשנת גאולה וישועה בביאת גואל צדקינו במהרה בימינו אמן.

יהושע זאבערמאן חופ"ק הנ"ל.


כתב שאר בשרי החריף ובקי זית רענן מ' יהושע נ"י זאבערמאן משעברשין: שמעתי מאחד ששמע מהרה"צ ר' אריה ליבוש שי' ממאגראוו, ששמע מאביו הקדוש הר"י ז"ל מבעלזא בפרשת ויצא בפסוק (בראשית לא,לו): 'מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי', כי באמת הטומאה לעולם בורחת מפני הקדושה, וכאן ראה יעקב כי לבן שהוא היה מלא טומאה לא יוכל ליפרד ממנו רק רוצה להתדבק עמו, לזה אמר 'מה פשעי ומה חטאתי', פירוש איזה חטא ופשע יש לי 'כי דלקת אחרי', שיש לך הדלקה והתלהבות אחרי, שתרצה להיות מחובר עמי.

[עוד שם] שמעתי בשם הה"ק מהר"י מבעלזא זי"ע בפסוק (תהלים ק,ד): 'בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהלה הודו לו ברכו שמו כי טוב ד' לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו', דאיתא (במסכת שבועות דף י"ד): אין מוסיפין על העיר והעזרות אלא וכו' ובשתי תודות ובשיר. ושם בדף ט"ו ע"א בתוספות ד"ה 'ויוצא ממנה': ואם תאמר הר הבית האיך קדוש וכו' ויש לומר היכא דלא איפשר, לא איפשר. פירוש דהר הבית דלא אפשר לא קידשו אלא בשיר בפה בלבד, והעניין להורות לדורות עולם את גודל העניין להלל ולשורר לה' יתברך, כי גם הר הבית לא קדוש אלא בשיר בלבד. וזה פירוש 'בואו שעריו בתודה', פירוש כי שערי העזרה קידשו בקרבן תודה, 'חצרותיו', היינו הר הבית שנקרא 'חצרו', לא קדשו אלא בתהלה. ולמה היה כך שנקדש בתהלה בשיר בלבד, 'הודו לו ברכו שמו', להורות 'כי טוב ה' לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו', שיישאר אמונה לדורות עולם את גודל העניין של תהלות ה'.

[עוד שם] שמעתי כי הה"ק מהר"י ז"ל אמר כי כל העניינים והמופתים אשר הפליא לעשות לרפאות המשוגעים ולגרש דיבוקים, רחמנא ליצלן, וכדומה, לא היה בשום השבעות, רק על ידי כוח הלימוד, כי בעת לימודו ביקש מה' יתברך שבכוח ובזכות הלימוד והתורה הקדושה ימלא את בקשתו לעשות ישועות לישראל על ידו. עד כאן לשונו [של רבי יהושע זאבערמאן].

(קונטרס 'אהל יהושע' שבסוף ספר 'דובר שלום', מאת הרב אברהם חיים שמחה בונם מיכלזאהן הי"ד, בנו של הרב צבי יחזקאל מיכלזאהן הי"ד, עמו' 180)


הרב יהושע זוברמן (זאבערמאן) הי"ד היה דומ"צ איוואנגראד (מאדזיץ) ומו"צ ואב"ד פקשיבניצה (פקשבניצה \ קופשיבניצה \ פאקשעווינצא \ פאקשיווניצא \ פאקשיבניצע \  Pokshivnitsa – פלך ראדום, פולין), שם לימד ב'חברה ש"ס' בשעות הערב בהשתתפות בעלי הבתים.

במקביל אליו כיהן ר' אברהם ב"ר יחיאל הורוביץ הי"ד כאב"ד ואדמו"ר בפקשיבניצה, מייסד ומלמד בישיבת 'בית יחיאל'.

חתנו, הרב ישראל ליב ציטרין הי"ד מטומשוב, הוציא לאור את הגדת ה'דברי חיים' מצאנז.

הרב יהושע זוברמן נשא ונתן בהלכה עם חכמי דורו ופרסם חידושי תורה בכתבי עת תורניים: הבאר (ד, כרך א, סי' לז), קובץ דרושים וחידושים (ב, סי' לז; ד, סי' לד; ה, סי' לב; ח סי' ו). הוא חיבר הסכמה על 'ברית אבות' מאת קרוב משפחתו הרב אליעזר צבי ציגעלמאן, שיצא לאור בספר 'נחלי אמונה' (לובלין, תרצ"ה).

הרב זוברמן סידר את ההגדה של פסח 'ארבעה אופני הקודש' (יאווארזנא, תרצ"ח, שהוציא לאור הרב ניסן יהודה ליב טברסקי הי"ד), ובו פירושי האדמו"רים רבי מנחם נחום מטשרנוביל, רבי מרדכי מטשרנוביל, רבי אברהם מטוריסק ורבי מרדכי מקוזמיר. על שער ההגדה חתם 'חופק"ק  פאקשיווניצא'. הוא ערך את הספר 'מאמר מרדכי' מאת האדמו"ר רבי מרדכי מקוזמיר (יאווארזנא, תרצ"ד) וסייע בעריכת ספורי מעשיות שיצאו לאור בספר 'גדולת מרדכי' (ורשה, תרח"ץ) בהוצאת הרב מרדכי (ב"ר ניסן יהודה ליב) טברסקי ו'מרכז מפיצי תורה ודת בפולניה'.

בספר 'החסידות וארץ ישראל' נמנה הרב זוברמן ברשימת הרבנים שתמכו ב'אגודת ישראל'. באנציקלופדיה לחכמי גליציה (ב, 129) נכתב שהרב נספה בעינויים קשים על קידוש השם בשואה. הי"ד.

בדף עד שכתב בן עירו נכתב שהרב זוברמן נולד בשנת 1887, כיהן כמו"ץ בפוקז'בניצה, היו לו ארבעה ילדים, הרב ובניו לייבל (בן ה-16) ומאטל (בן ה-13) נרצחו בטרבלינקה בשנת 1942. הרב הוזכר בספר הזכרון לקהילת פוקשיבניצה (תל אביב, 1971).

1 2 3 61